פרנצישקה ברוך והטיפוגרפיה העברית

פרנצישקה ברוך נולדה ב-21 בנובמבר 1901 בהמבורג והוכשרה בגרמניה. ב-1928 יצא גופן שטאם שעיצבה, המבוסס על אותיות הגדה מ-1526 ויצא לאור בבית היציקה ברתולד; גרסה דקה יותר שלו נוצרה עבור המזרחן ליאו אריה מאיר. ב-1933 עזבה את גרמניה ועלתה לבדה לארץ ישראל, והגיעה לתל אביב כמעט בלי אמצעים. ב-1936 עיצבה מחדש את כותרת העיתון הארץ, ועיצוב זה שימש עד 1990. ב-1948 עיצבה, לבקשת משה שרתוק, את כריכת הדרכון הישראלי, ששימשה עד 1980; באותה שנה הייתה שותפה לעיצוב סמל העיר ירושלים והשתתפה בעבודת עיצוב שטרות בלי שקיבלה על כך קרדיט. ב-1949 עיצבה את גופן שוקן בהזמנת גרשם שוקן. היא מתה בירושלים ב-3 בספטמבר 1989. בשנים 2015 עד 2016 הציג מוזיאון ישראל את התערוכה טיפוסים חדשים, שהוקדשה לה ולשני מעצבים נוספים, משה שפיצר והנרי פרידלנדר.

חשיבותה נובעת מכך שלעברית כמעט לא הייתה מסורת טיפוגרפית מודרנית מקצועית, וברוך בנתה אחת: היא חילצה צורות אות עבריות מדפוסים מהמאה השש עשרה והפכה אותן לגופנים שמישים, ואז יישמה אותם על המשטחים הציבוריים ביותר שיש — עיתון יומי, מסמך זהות ממלכתי, סמל עירוני, שטרות. הוויכוח סביבה הוא ויכוח על קרדיט. מצד אחד, ההיעלמות שלה מהתיעוד היא מקרה מובהק של יחס לעיצוב גרפי כאל שירות אנונימי, ושל מחיקת נשים מעיצוב. מצד שני, יש לדייק גם בכיוון ההפוך: סמל מדינת ישראל אומץ ב-10 בפברואר 1949 והתבסס על הצעת האחים גבריאל ומקסים שמיר בשילוב אלמנטים מהצעות אחרות שהוגשו לתחרות של 1948, ואין לייחסו לה. עבודתו של הצוות הממשלתי הייתה תהליך רב משתתפים, ולכן ייחוס מחבר יחיד, לה או לאחים שמיר, מטעה בשני הכיוונים.