התיאטרון הקאמרי

בסתיו 1944 אסף יוסף מילוא סביבו קבוצת שחקנים צעירים, ובהם ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט, והקים להקת מערכונים. הצגת הבכורה שלה עלתה ב-24 באוקטובר 1944, במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב, בתוכנית סקצ'ים בשם מאז ועד היום. בתחילת 1945 החליטה הקבוצה להפוך לתיאטרון של ממש, ובאוקטובר אותה שנה קיבלה את השם התיאטרון הקאמרי. מילוא שימש במאי ומנהל אמנותי, וביים כמחצית מן ההפקות בשנים הראשונות. עד 1950 העלה התיאטרון אחד עשר מחזות, ובהם קלאסיקות כמו משרתם של שני אדונים ואנטיגונה לצד מחזאות מקומית. התנאים היו קשים: העבודה נשענה בתחילה על התנדבות, והשחקנים חיו במחסור. ב-1949 פנה מילוא לממשלה בבקשת תמיכה, בטענה שרמת החיים הירודה של השחקן אינה מאפשרת לתיאטרון להגיע לרמה האמנותית שאליה הוא שואף.

החשיבות של הקאמרי היא בשבירת המונופול. מול הבימה, שהביאה סגנון רוסי מוגבה ושחקנים ילידי אירופה, הציע הקאמרי משחק מאופק יותר, עברית ילידית וגודל במה קאמרי, כלומר תיאטרון שמדבר בקול רגיל. משם צמחו הוא הלך בשדות ב-1948, המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר ב-1964, ובהמשך גם ההפקות השנויות במחלוקת של חנוך לוין. הביקורת המרכזית עליו נוגעת למחיר ההצלחה: ככל שגדל, נטען, הפך הקאמרי למוסד גדול ומסחרי, התלוי בקהל מנויים ובקופה, ומתקשה להרשות לעצמו סיכונים. הדוגמה שמובאת היא ההחלטה להוריד את מלכת אמבטיה מן הבמה ב-1970 תחת לחץ ציבורי. מגיניו משיבים שתיאטרון ציבורי חייב לשרוד כלכלית כדי להמשיך להתקיים, ושדווקא הקאמרי הוא שהעלה את המחזות השנויים במחלוקת מלכתחילה, כשאחרים לא נגעו בהם. שתי הטענות נכונות בו זמנית.