הוא הלך בשדות

משה שמיר פרסם את הרומן הוא הלך בשדות ב-1947, ועיבד אותו למחזה עבור התיאטרון הקאמרי. הבכורה נערכה ב-31 במאי 1948, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות ובעיצומה של מלחמת העצמאות. הבמאי היה יוסף מילוא. עמנואל בן-עמוס גילם את אורי, חנה מרון את מיקה, אברהם בן-יוסף את וילי, רחל מרכוס את רותקה ונתן כוגן את גורן. אריה נבון עיצב תפאורה לא ריאליסטית: אביזרים מעטים ובד רקע גדול שעליו הוקרנו רישומים של נופי קיבוץ. בעיבוד לבמה הועבר הדגש מן החקירה הפסיכולוגית שברומן אל הממד הציבורי, כלומר חיי הקיבוץ, הפלמ"ח והמחויבות הקולקטיבית. העלילה עוקבת אחר צעיר בן קיבוץ ואחר מערכת היחסים שלו עם נערה פליטה, על רקע גיוסו. הקהל צפה בסיפור שקרה לו עצמו באותם ימים, ואחד המבקרים כתב שאי אפשר להיות אובייקטיבי כלפי מחזה המתאר את ימינו המוכתמים בדם.

זו הייתה הפעם הראשונה שגיבור ראשי על במה עברית היה צעיר יליד הארץ, שמדבר כמו הקהל ונראה כמוהו. עד אז נשא התיאטרון העברי גיבורים מתורגמים או דמויות מן העולם היהודי הגלותי; מכאן ואילך אפשר היה לכתוב ישראלים. ההצגה גם קיבעה את הצבר כטיפוס: לקוני, מעשי, מגויס, מתקשה ברגש. הוויכוח עליה התחיל כמעט מיד ולא נגמר. מבקרים טענו שהמחזה מגייס את התיאטרון למאמץ הלאומי, מייפה את הקיבוץ ואת הפלמ"ח, והופך מוות של צעיר לדבר בעל משמעות מנחמת, כלומר תעמולה בכלים אמנותיים. אחרים הצביעו על כך שהדמות אינה גיבורה חד משמעית: אורי מתואר גם כאטום ופוגעני ביחסיו האישיים, והמחזה משלם מחיר על האידיאל שהוא מציג. הקריאות המאוחרות של דמות הצבר, אצל חנוך לוין ואצל מחזאי שנות השבעים, הן במידה רבה תשובה ישירה למחזה הזה.