חרון אף אכילס, והשיר שנגמר בהלוויה של האויב

המילה הראשונה באיליאדה היא מֵנִין: זעם. ״את הזעם שירי, אלה, זעמו של אכילס בן פלאוס, הזעם ההרסני שהמיט אינספור מכאובים על האכאים״. שאול טשרניחובסקי תרגם לעברית לא ״כעס״ אלא חֲרוֹן אַף — ״שִׁירִי, בַּת־הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן־פֵּלֵס, אַף הָאֲבַדּוֹן, שֶׁהֵמִיט מַתְּלָאוֹת בְּלִי־קֵץ עַל־אֲכַיִּים״ — וזו בחירה שמעמידה את השיר במשלב מקראי, ומצילה את המילה מלהישמע כמצב רוח. השיר כולו הוא חמש־עשרה אלף שש מאות תשעים ושלוש שורות בעשרים וארבעה ספרים, חובר קרוב לוודאי בסוף המאה השמינית לפני הספירה, ומכסה כחמישים ואחד ימים בשנה העשירית למלחמה. השורה האחרונה שלו: ״כך ערכו לו הלוויה, להקטור מאלף הסוסים״.

וכאן מתחילה הרשימה שמפתיעה כמעט כל קורא. באיליאדה אין משפט פאריס (למעט שש שורות של הפניה לאחור), אין סיבת המלחמה ואין תחילתה, אין סוס עץ, אין מותו של אכילס, ואין נפילתה של טרויה. כל מה שהתרבות מכנה ״סיפור מלחמת טרויה״ נמצא ברובו מחוץ לשיר שנחשב למקורו. השיר הוא סיפור על ריב בין שני מפקדים יוונים, על מה שהריב הזה עושה, ועל איך הוא נגמר.

והריב עצמו הוא ריב על אדם. אגממנון מאיים: ״אבוא וייקח את פרסך, או של איאס, או של אודיסאוס אקח ואישא״. וכשבריסאיס נמסרת בפועל, השיר אומר את מה שהוא אומר: ״כך שבו השניים לאורך ספינות האכאים, ועמם הלכה האישה, שלא ברצונה״. המילה ביוונית היא אֶקוּסָה, ״שלא מרצון״, וזה כל מה שהאיליאדה אומרת על הסכמתה באותו רגע. אגממנון, על שבויה אחרת, אומר לעיני הצבא שהוא מעדיף אותה על קליטמנסטרה אשתו, ״שכן אינה נופלת ממנה לא בצורה ולא בקומה ולא בשכל ולא במלאכת יד״ — כלומר הוא מעריך רכוש בקול רם. בריסאיס עצמה מדברת פעם אחת בשיר כולו, בספר התשע־עשרה, בקינה על פטרוקלוס: ״את בעלי, שאבי ואמי המלכה נתנוני לו, ראיתי מרוטש בברונזה החדה לפני עירנו, ואת שלושת אחיי שילדה אמי שלי, אחים אהובים, כולם פגשו את יום אבדנם״. ועל פטרוקלוס: ״לא הנחת לי אפילו לבכות, אלא אמרת שתעשה אותי לאשתו החוקית של אכילס״. המשפט היחיד שלה בשיר הוא קינה על האיש היחיד שנהג בה בעדינות.

במרכז השיר עומדת בחירה שאכילס מנסח בפירוש. בספר התשיעי, שורות 410–416: ״כי אמי האלה, תטיס כסופת־הרגליים, אומרת לי ששני גורלות נושאים אותי אל מות: אם אשאר כאן ואלחם סביב עיר הטרויאנים, אבודה שיבתי הביתה, אך תהילתי לא תמות; ואם אשוב אל ארץ מולדתי האהובה, אבודה אז תהילתי המפוארת, אך חיי יאריכו״. זו אינה נבואה שנכפית עליו אלא הצעה שמוצגת לפניו כברירה, והשיר כולו הוא מה שקורה אחרי שהוא בוחר.

בספר העשרים ושניים, אחרי שהקטור הורג את פטרוקלוס ואכילס הורג את הקטור, מתרחש הדבר שהשיר מתייחס אליו כאל עבירה. הקטור הגוסס מתחנן: ״אני מתחנן אליך בחייך ובברכיך ובהוריך, אל תניח לי להיטרף בידי כלבים ליד ספינות האכאים; קח ברונזה וזהב לרוב״. אכילס משיב: ״אל תתחנן אלי, כלב, לא בברכיים ולא בהורים… אף לא כך תניח אותך אמך המלכה על אלונקה ותקונן עלייך״. ואז: ״את גידי שתי רגליו מאחור ניקב מן העקב אל הקרסול, והשחיל בהם רצועות מעור שור, וקשר אל מרכבתו, והניח לראש להיגרר״. השיר אינו מציג את זה כניצחון. שמונה ספרים אחר כך הוא יביא את פריאמוס אל האוהל כדי לבטל את זה. סימון וייל, שכתבה על האיליאדה ב־1940 בזמן שצרפת נכבשה, ניסחה את מה שהשיר עושה במשפט אחד: ״הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, מרכזה של האיליאדה, הוא הכוח. כוח שמופעל בידי אדם, כוח שמשעבד אדם, כוח שמול פניו נרתע בשרו של אדם״ — והטענה שלה היא שהכוח הופך לחפץ גם את מי שכפוף לו וגם את מי שמפעיל אותו.

ואז בא הספר העשרים וארבעה, ובו מגיע מלך טרויה לבדו אל אוהלו של האיש שהרג את בנו. פריאמוס אומר: ״הנה, אומלל אני ממנו, וסבלתי את אשר לא סבל עוד בן תמותה על פני האדמה — להושיט את ידי אל פניו של הורג בניי״. ואכילס עונה לו בתמונה שהיא אולי הניסוח הקדום ביותר במערב לשאלה למה חיים כאלה: ״שני כדים ניצבים על רצפת ביתו של זאוס, מן המתנות שהוא נותן: האחד של רעות והאחר של ברכות. ומי שזאוס רועם־הרעם נותן לו מנה מעורבת, פוגש עתה ברע ועתה בטוב״. הם בוכים יחד, אוכלים יחד, וטרויה מקבלת שנים־עשר ימי הפוגה לקבור את בנה. זה הסוף. העיר עדיין עומדת.

ומי כתב את כל זה — זו שאלה פתוחה מאז 1795, כשפרידריך אוגוסט וולף פרסם בלטינית את ״פרולגומנה להומרוס״ וטען שהכתב לא היה ידוע בימיו של הומרוס ושהשירים אוחדו מאות שנים אחרי חיבורם. במאה שאחריו נחלקו החוקרים ל״אנליטיקנים״, שקרלמן שביניהם, קרל לאכמן, סבר שהאיליאדה היא ״שש־עשרה שירות עצמאיות עם הרחבות ותוספות״, ול״אוניטרים״, שייחסו את עיצוב השיר למשורר אחד גדול. ואז, בשנות השלושים של המאה העשרים, מילמן פארי הראה שהשפה עצמה בנויה מנוסחאות — יחידות לשון חוזרות שהמשורר יורש מקודמיו ומשתמש בהן בזמן השירה — ופארי ואלברט לורד נסעו ליוגוסלביה והקליטו זמרי אפוס חיים שמחברים ומשנים תוך כדי ביצוע. היום ריצ׳רד ג׳נקו מתארך את השיר למאה השמינית, מרטין ווסט ל־660–650 לפני הספירה לכל המוקדם, וגרגורי נייג׳י מציע מודל אבולוציוני שלפיו ״הומרוס״ הוא מסורת שהוסיפה להשתנות עד אמצע המאה השנייה לפני הספירה. מה שכן מוסכם ברובו: שהאיליאדה והאודיסאה אינן פרי אותו מחבר, ושהספר העשירי אינו חלק מן השיר המקורי. טשרניחובסקי עצמו, באחרית הדבר שלו לאודיסאה, מחזיק בעמדה האנליטית — כלומר קורא עברי יכול לפגוש את הוויכוח הזה בעברית, בכתב ידו של משורר.

ומתחת לכל זה נמצאת תל עפר בטורקיה. פרנק קלוורט זיהה נכונה את היסאַרליק עם איליון הקלאסית וחפר שם ב־1865; היינריך שלימן חפר מ־1871 ועד 1890 וטען שטרויה השנייה היא עירו של הומרוס. ה״אוצר של פריאמוס״, שהוציא ב־1873, שייך לפי הסטרטיגרפיה של בלגן לטרויה השנייה — שכבה שקדמה לכל פריאמוס אפשרי במאות שנים; ואת הסיפור על אשתו סופיה שהבריחה אותו בצעיף שלימן בדה, ואחר כך הודה שהיא הייתה באתונה. דרפפלד טען לטרויה השישית, בלגן מנה תשע ערים וארבעים ושישה תת־מפלסים, ומנפרד קורפמן מטיבינגן חפר שם בין 1988 ל־2005 ומדד בשיטות מגנטיות עיר תחתונה גדולה בהרבה מן המשוער. ואז פרץ ויכוח פומבי מתועד היטב: ב־17 ביולי 2001 כינה ההיסטוריון פרנק קולב, מאותה אוניברסיטה עצמה, את התמונה של קורפמן ״מבנה חלומי״; העיתונות הגרמנית נשאה את הוויכוח חודשים, ובפברואר 2002 נערך סימפוזיון פומבי בטיבינגן עם חמישה תחומי דעת. התוצאה, כפי שמסכמים אותה היום: מחוץ לאקדמיה ניצחה תמונתו של קורפמן, ובקרב היסטוריונים של העת העתיקה נותרה הספקנות של קולב. מן הצד החיתי יש מסמכים אמיתיים — הסכם אלכסנדו מווילוסה עם מוּוַתַּלִּי השני, בסביבות 1280 לפני הספירה — והזיהוי של ווילוסה עם איליון מקובל היום על רוב החוקרים אך אינו מוכח. את האזהרה ניסח טרוור ברייס: ״ככל שיש בידך פחות חומר, כך קל יותר לעצב אותו לכל מסקנה שתרצה״.