תפוח המריבה, והלנה שאיש לא הסכים מה קרה לה

באיליאדה כולה, חמש־עשרה אלף שש מאות תשעים ושלוש שורות, משפט פאריס מופיע פעם אחת. בשיר העשרים וארבעה, שורות 25–30, כשהאלים מרחמים על גופתו של הקטור — כולם חוץ משלושה. הרה, פוסידון ואתנה ״לא סלחו על העוול שעשה להן אלכסנדרוס כשבז לאלות שבאו אליו במכלאות הצאן, והעדיף את זו שהציעה לו תאווה לאבדונו״. זה הכול. אין אֶריס, אין חתונה של פלאוס ותטיס, אין תפוח, אין כתובת על התפוח, אין שלוש הצעות מפורטות, אין הרמס שמלווה את האלות, ואין שום סיפור של המשפט עצמו. שש שורות של הפניה לאחור, ותו לא.

הסיפור המלא היה ביצירה שאבדה. ״הקיפריה״, קרוב לוודאי מסוף המאה השביעית לפני הספירה, אחד־עשר ספרים בהקסמטרים, מיוחסת לסירוגין לסטסינוס, להגסיאס מסלמיס שבקפריסין או לקיפריאס מהליקרנסוס. שרדו ממנה כחמישים שורות, מצוטטות אצל אחרים, והעלילה ידועה רק דרך תקציר בפרוזה שכתב מישהו בשם פרוקלוס שאיננו יודעים מי היה. וכאן כדאי להיזהר: התפוח הזהוב, שנדמה כאילו הוא הדבר הקדום ביותר בסיפור, מתועד במקורות מאוחרים בהרבה. אצל פסאודו־אפולודורוס, מן המאה השנייה לספירה, ״אֶריס השליכה תפוח להרה, לאתנה ולאפרודיטה״. אצל היגינוס, מאותה מאה, היא ״זרקה תפוח מבעד לדלת ואמרה שהיפה שבהן תיטול אותו״. אצל אפוליוס הוא ״תפוח מצופה עלי זהב״, ואצל קולותוס, במאה החמישית או השישית לספירה, יש כבר סצנה שלמה. כל המקורות לתפוח הם מן התקופה הרומית או אחריה.

ומה עם הלנה עצמה? באיליאדה יש לה קול, והוא קול של אישה שמקללת את עצמה. בשיר השלישי, שורה 180, היא אומרת לפריאמוס שהייתה מעדיפה למות מאשר לבוא לכאן עם בנו. המילה שבה היא מכנה את עצמה שם ביוונית היא קִינוֹפִּידוֹס — ״כלבת־פנים״. ובשיר השישי היא חוזרת על זה להקטור, ומוסיפה שזאוס המיט עליהם גורל רע ״ובימים הבאים נהיה שיר בפי אלה שטרם נולדו״. ועכשיו הדבר שראוי לראות במו העיניים: אצל שמואל באטלר, שתרגם ב־1898, הכלבה נעלמת לגמרי והיא נעשית ״עצמי השנואה והאומללה״. אצל א׳ ס׳ קליין, שתרגם ב־2009, היא נשארת: ״אני אכן אותה כלבה מרושעת שהכול תיעבו״. ובארי פאואל מתרגם את אותה מילה עצמה במילה שאין דרך מנומסת לומר אותה בעברית. אותן עשר שורות, שלושה ספרים באנגלית, ושלוש נשים שונות. אם יש הדגמה אחת לכך ש״המיתוס״ הוא תמיד הגרסה של מישהו, זו היא.

וזה עוד לפני הטענה הגדולה: שהיא לא הייתה שם. המשורר סטסיכורוס כתב על הלנה שיר גנאי, ולפי המסורת התעוור בעקבותיו, ואז חיבר שיר חזרה — פָּלינוֹדְיָה — וראייתו שבה אליו. שלוש השורות ששרדו ממנו מצוטטות אצל אפלטון, ב״פיידרוס״ 243א: ״הסיפור הזה אינו אמת. מעולם לא הפלגת בספינות המשוטים. מעולם לא הגעת אל העיר טרויה.״ איסוקרטס מספר את אותו סיפור, ובמקום אחר אפלטון מזכיר את ״הרפאים של הלנה״ שעליהם נלחמו בטרויה ״מתוך אי־ידיעת האמת״. ואז בא הרודוטוס, בספר השני של ההיסטוריות, ומספר שאלכסנדרוס נסחף בדרכו למצרים, שהמלך פרוטאוס במֶמפיס החזיק אצלו את הלנה ואת הרכוש הגנוב, ושהיא ישבה שם כל שנות המלחמה. ההנמקה שלו אינה דתית אלא הגיונית: אילו הייתה הלנה באיליון, היו מוסרים אותה ליוונים — כי פריאמוס ומשפחתו לא היו מתבוננים בעיר ובילדיהם נחרבים בשביל נישואיו של אדם אחד. זהו היסטוריון שמתווכח עם הומרוס מתוך שיקול של סבירות.

ב־412 לפני הספירה לקח אוריפידס את הגרסה הזאת והעלה אותה על הבמה. ב״הלנה״ שלו, הרה יוצרת הלנה מזויפת עשויה אוויר ונותנת אותה לפאריס, וההלנה האמיתית יושבת במצרים תחת חסותו של פרוטאוס. פרוטאוס מת, בנו תאוקלימנוס רוצה לשאת אותה, ואחותו תאונואה הנביאה יודעת את האמת ומסתירה אותה. ואז מגיע מנלאוס, ספינתו נטרפה, והוא מסרב להאמין לה — שהרי הרפאים עדיין בידיו. היא נמלטת בתחבולה: היא מודיעה שעליה לערוך טקס קבורה בים לבעלה ״המת״. מחזה שלם שבנוי על כך שהמלחמה כולה נלחמה על דמות עשויה אוויר.

ובאותן שנים כתב הסופיסט גורגיאס את ״שבח הלנה״, ובו ניסוח שמבנהו כמעט משפטי. יש ארבע אפשרויות, הוא אומר, ובכל אחת מהן אין להאשים אותה: ״או ברצון הגורל ובתוכניות האלים ובגזרות ההכרח עשתה את שעשתה, או שנחטפה בכוח, או ששוכנעה בדיבורים, או שנכבשה על ידי אהבה.״ על הדיבור הוא כותב שהוא ״שליט גדול, שבגוף הזעיר והנסתר ביותר מחולל את המעשים האלוהיים ביותר; שכן הוא יכול לעצור פחד ולהשקיט כאב ולהוליד שמחה ולהרבות רחמים״. ומי שמשוכנע בדיבורים ״מואשם שלא בצדק״, בעוד ״מי ששכנע, בתור מי שהפעיל כפייה, הוא שעשה עוול״. ואז, במשפט האחרון, הוא מושך את השטיח מתחת לכל זה: ״רציתי לכתוב את הנאום, שבחה של הלנה ומשחק שעשועים שלי.״ ההגנה המשוכללת ביותר על הלנה בעת העתיקה מסתיימת בהודאה של המחבר שהיא הייתה תרגיל.

וכאן נמצא עמוד השדרה של היחידה, ומי שניסחה אותו היא רובי בלונדל. במאמר משנת 2010 היא כותבת: ״באיליאדה הלנה מואַבְּיֶקְטֶת בידי הדמויות הגבריות באופנים שפוטרים אותה מאשמה גברית ובכך משרתים את האג׳נדה ההרואית. ואולם האשמתה העצמית היא טענת סוכנוּת מרומזת מצידה״. כלומר: כשהגברים באיליאדה מוחלים לה, זו אינה נדיבות אלא מחיקה, וההתעללות העצמית שלה היא הדרך היחידה שבה מותר לה להיות אדם. בספר שכתבה ב־2013 היא עוברת מקור־מקור, וביקורת מפורטת שנכתבה עליו מסכמת את הטיעון: סטסיכורוס ״מגן״ עליה בכך שהוא מכחיש שהייתה שם, ובכך שולל ממנה כל תפקיד פעיל; גורגיאס מגן עליה בקיצוניות כזאת שהוא שולל מכל בני האדם כל אחריות; אוריפידס נותן לה עצמיוּת מוסרית אך עדיין זקוק ליופייה ולכוח השכנוע שלה כדי שהעלילה תעבוד. כל ניסיון עתיק לזכות אותה עובד בכך שהוא לוקח ממנה משהו.

והמשפט המצוטט ביותר עליה בעולם אינו יווני כלל. ״האם זה הפרצוף שהשיק אלף ספינות ושרף את מגדליה חסרי הפסגה של איליון?״ — כך במהדורה המודפסת של ״דוקטור פאוסטוס״ למרלו, 1604. ראוי לדעת מה קורה שם: מה שפאוסטוס מחבק אינו הלנה אלא שד שלבש את דמותה, והנאום שנהוג לצטט כמחמאה מופנה אל שטן. רובנס צייר את משפט פאריס פעמיים, ובגרסה שבגלריה הלאומית בלונדון, משנות השלושים של המאה השבע־עשרה, מעל ראשי הדמויות ובקושי נראית בין העננים מרחפת אָלֶקְטוֹ, אֵלת הנקם — כלומר הציור אינו סצנת יופי אלא רגע פרוץ המלחמה. רוסטי צייר אותה ב־1863, והתמונה תלויה היום בהמבורג; על גב הלוח כתב בידו, ביוונית, את השורה מאייסכילוס: ״מחריבת ספינות, מחריבת גברים, מחריבת ערים״ — יפה מלפנים, מואשמת מאחור. ובשנת 1961 פרסמה המשוררת ה׳ ד׳ את ״הלנה במצרים״, ספר שלם שנבנה על המחזה של אוריפידס ושבו היא לראשונה הגיבורה במקום הכלי.