מדיאה, והרצח שאולי אוריפידס המציא

מדיאה הקדומה ביותר שבידינו אינה רוצחת איש. בתאוגוניה של הסיודוס היא מופיעה ברשימת האלות שילדו לבני תמותה: יאסון ״נשא אותה מארץ אייטס ברצון האלים״, והיא ילדה בן בשם מֶדֵיאוֹס, שהקנטאור כירון גידל בהרים, ״ורצונו של זאוס הגדול נתמלא״. אין קורינתוס, אין קראון, אין כלה חדשה, ואין ילד מת. אצל פינדרוס, בשיר משנת 462 לפני הספירה, היא פותחת את היצירה כנביאה שמנבאת את ייסודה של קירנה — וגם שם אין קורינתוס ואין ילדים. ואצל אפולוניוס, במאה השלישית לפני הספירה, היא נערה מפוחדת שליבה רועד ״כמו קרן שמש רוטטת על קירות הבית״, ושוקלת לשים קץ לחייה מרוב בושה. שלוש דמויות, שלוש מאות שונות, ואף אחת מהן אינה הדמות שאנחנו מכירים.

המחזה של אוריפידס הוצג בשנת 431 לפני הספירה בדיוניסיה העירונית, ורשומת התחרות שרדה: ״אאופוריון זכה בפרס הראשון, סופוקלס בשני, ואוריפידס בשלישי״. הטרגדיה המפורסמת ביותר שנכתבה עליה הגיעה במקום השלישי, ומי שניצח אותה היה בנו של אייסכילוס.

ועכשיו השאלה. בהערות השוליים העתיקות למחזה נשמרו שתי גרסאות מתחרות שקדמו לאוריפידס. האחת, בשמו של מלומד בשם פרמניסקוס, אומרת בפשטות: ״אוריפידס, לאחר שקיבל חמישה טלנטים מן הקורינתים, העביר למדיאה את האשמה ברצח הילדים. שכן למעשה, ילדיה של מדיאה נרצחו בידי הקורינתים״. ובהערה אחרת באותו קובץ מופיע גם המניע: נשות קורינתוס ״לא רצו שתמשול בהן אישה ברברית ומוזגת שיקויים״. הגרסה השנייה, המיוחסת לקראופילוס, אומרת שמדיאה הרגה את קראון בשיקויים, ברחה לאתונה מפחד קרוביו, והשאירה את בניה כמתחננים על מזבח הרה — ושם הרגו אותם הקורינתים. ופאוסניאס מוסיף גרסה שלישית: שמות הילדים היו מֶרְמֵרוֹס ופֶרֶס, והקורינתים סקלו אותם.

ומאחורי כל הגרסאות האלה עמד טקס אמיתי. אותה הערה עתיקה מתעדת שבכל שנה בילו שבעה נערים ושבע נערות מן המשפחות הנכבדות בקורינתוס שנה שלמה במתחם המקודש של האלה, ובקרבנות ״פייסו את זעמם של ילדי מדיאה״. פאוסניאס מוסיף שתינוקות הקורינתים מתו, שאורקל ציווה על הקרבנות השנתיים, ושהוצב במקום פסל של ״דמות אישה שנורא להביט בה״ — ושאחרי שרומא החריבה את קורינתוס בשנת 146 לפני הספירה, המתיישבים החדשים הפסיקו את המנהג. כלומר במשך מאות שנים התקיים בעיר טקס כפרה שנתי על מותם של אותם ילדים. מי הרג אותם — על זה בדיוק מתווכחים.

אז האם אוריפידס המציא את הרצח המכוון? התשובה הכנה היא שאיננו יודעים, ושהוויכוח אינו דו־צדדי אלא תלת־צדדי. סיפור השוחד הוא טענה של פרשן עתיק ונשמע כמו דיבה. הגרסה של קראופילוס עשויה בעצמה להיות רציונליזציה מאוחרת. ובמקביל היה מחזאי מתחרה בשם נאופרון, שממחזהו שרדו שלושה שברים, ומבוא עתיק למחזה של אוריפידס טוען ש״אוריפידס נראה כמי שנטל את הדרמה מנאופרון, לפי דיקאיארכוס ולפי אריסטו״ — אלא שדניס פייג׳ הראה משיקולי משקל, אוצר מילים ודקדוק שנאופרון הוא המאוחר, והמחקר הולך אחריו. מה שכן אפשר לומר: אין שום מקור ששרד ומקדים את אוריפידס שבו היא הורגת אותם בכוונה, והיו לפחות שתי מסורות מתחרות שבהן מישהו אחר עשה זאת.

ומה שהמחזה עצמו עושה ראוי לקריאה מדויקת. מדיאה מנסחת את מצבה כמעמד משפטי ולא כמצב רוח: ״אני חסרת כול, בלי פוליס, ולכן בעלי נוהג בי ביוהרה״. המשפט המצוטט ביותר הוא ניסוח כללי ולא אישי: ״מכל הדברים שיש בהם נפש ותבונה, אנחנו הנשים היצורים האומללים ביותר״. ולפני המעשה: ״אני מבינה לבסוף את הרעות שאבצע; אך התְ׳ימוֹס שלי, שגורם לבני התמותה את הצרות הגדולות ביותר, חזק ממחשבותיי המפוכחות״. הילדים נהרגים מחוץ לבמה והמקהלה שומעת את הצעקות מבפנים. ובסוף היא מופיעה מעל הבמה על המנוף — המכשיר ששמור בדרך כלל לאלים — במרכבתו של הליוס, ועמה הגופות. אריסטו מזכיר את הסיום הזה ב״פואטיקה״ כפגם: המכונה, הוא כותב, מותרת רק לדברים שמחוץ לדרמה.

ומאז היא ממשיכה להיכתב מחדש, ובכל פעם אחרת. אצל סנקה היא הורגת בן אחד לעיני יאסון ומאשימה את עצמה, והמחזה נחתם בצעקתו שתעיד שאין אלים בשמיים שאליהם היא עפה. על סרקופג רומי מן השנים 140–150 לספירה, שנמצא היום בברלין, פרושׂ הסיפור בארבע תמונות על קבר. דלקרואה צייר אותה ב־1838 בגודל שני מטרים ושישים. קרוביני כתב עליה אופרה ב־1797, ומריה קאלאס למדה את התפקיד בשבוע אחד ב־1953. פזוליני צילם אותה ב־1969 עם קאלאס בתפקיד הקולנועי היחיד שלה, במבנה של אוריפידס ובלי אף מילה משלו. כריסטה וולף כתבה אותה מחדש ב־1996 כך שאינה הורגת אותם. ובישראל היא עלתה שוב ושוב: חנה רובינא בהבימה ב־1955, חנה מרון בקאמרי ב־1971 בגרסת סנקה בבימוי יוסי יזרעאלי, ובימים אלה עיבוד עכשווי שבו מדיאה ויאסון הם זוג יזמים עם סטארט־אפ אקולוגי.