אדיפוס, מה שאין אצל הומרוס, ומה שעשה פרויד

באודיסיאה זה תופס עשר שורות. אודיסאוס רואה בשאול את ״אמו של אדיפודס, אֶפִּיקַסְטֶה היפה, שעשתה מעשה נורא מתוך בורות הדעת, בהינשאה לבנה שלה״; היא תלתה את עצמה; ואדיפוס המשיך למלוך על הקדמים בתביי היפה, ״סובל ייסורים מעצותיהם הרעות של האלים״. וזהו. אין בטקסט הזה את השם יוקסטה — היא נקראת אפיקסטה. אין חשיפת תינוק, אין קורינתוס, אין פרשת דרכים, אין ספינקס, אין חידה, אין חקירה עצמית, אין עיוורון, אין גלות ואין ילדים. גם לא נאמר איך התגלה הדבר — רק שהאלים עשו אותו ידוע.

כל השאר הוא סופוקלס, בערך בשנת 429 לפני הספירה. ושווה לדעת גם את זה: המחזה זכה בפרס השני, ומי שניצח אותו היה מחזאי בשם פילוקלס, ששמו לא נשאר בזיכרון של איש. אצלו יש את החשיפה ואת קורינתוס; את פרשת הדרכים, ״המקום שבו נפגשים הדרכים המסתעפות מדלפי ומדאוליס״; את החקירה שבה החוקר הוא הנחקר; את יוקסטה שאדיפוס מוצא תלויה; את העיוורון שהוא ממיט על עצמו; ואת בקשת הגלות.

והחידה אינה במחזה. הספינקס נזכרת בו פעמיים בלבד, ואדיפוס אומר ״סתמתי את פיה בשכל אנושי, בלי שנלמדתי מסימנים״ — ותוכן החידה אינו מופיע אף פעם. הניסוח השירי שלה מופיע לראשונה בהערות שוליים למחזה של אוריפידס ואצל אתנאיוס, שמייחס אותו לסופר מן המאה הרביעית לפני הספירה; קלאסיקאי בן זמננו בדק את השבר הזה ומצא שקדמותו מוטלת בספק — הוא כתוב אמנם במשקל האפי, אבל בלשון בתר־קלאסית ובלי המרקם הנוסחאי של שירה אפית אמיתית. והנוסח הפרוזאי המוכר לכולנו — ״מה זה שיש לו קול אחד, ונעשה בעל ארבע רגליים, שתי רגליים ושלוש רגליים״ — הוא ממדריך מיתולוגי מן התקופה הרומית. הדבר המפורסם ביותר על אדיפוס מתועד מאות שנים אחרי המחזה שעשה אותו מפורסם.

אריסטו קרא את המחזה הזה כמכונה. ב״פואטיקה״ הוא כותב שההכרה הטובה ביותר היא זו שמתרחשת בו־זמנית עם התהפוכה, ״כמו באדיפוס״, ומסביר איך זה עובד: השליח בא לשמח את אדיפוס ולשחרר אותו מפחדיו בנוגע לאמו, ובחשיפת זהותו הוא משיג את התוצאה ההפוכה בדיוק. ובאותו חיבור הוא מנסח גם את מה שהפך למונח: הדמות הטרגית היא מי שאסונו בא ״לא מתוך רשעות או שחיתות אלא מתוך טעות״.

ואז, ב־15 באוקטובר 1897, כתב זיגמונד פרויד מכתב פרטי לידידו וילהלם פליס. וסדר המשפטים בו הוא העיקר. תחילה: ״מצאתי, גם במקרה שלי, את ההתאהבות באם ואת הקנאה באב, ואני רואה בכך עתה אירוע אוניברסלי של הילדות המוקדמת״. ורק אחר כך, כהמשך: ״האגדה היוונית תופסת כפייה שכל אדם מזהה, משום שהוא חש בקיומה בתוך עצמו״. הוא מצא את זה בעצמו קודם, ורק אז הלך אל המחזה. ״פשר החלומות״ נושא את התאריך 1900 אבל נדפס בפועל ב־4 בנובמבר 1899; המהדורה הראשונה מנתה שש מאות עותקים ונדרשו שמונה שנים כדי למכור אותם. ושם כבר מופיע הניסוח הרחב: ״גורלו נוגע ללבנו רק משום שהיה יכול להיות גורלנו — משום שהאורקל הטיל עלינו את אותה קללה לפני לידתנו כפי שהטיל עליו״. את השם ״תסביך אדיפוס״ עצמו הוא טבע רק ב־1910.

והקלאסיקאים השיבו, ובחדות. ז׳אן־פייר ורנאן פרסם ב־1967 מסה בשם ״אדיפוס בלי התסביך״, שטוענת שהמחזה בנוי על דו־משמעות ועל מבנה של שעיר לעזאזל שהעיר מגרשת מתוכה, ושהקריאה הפרוידיאנית מייבאת משפחה מן המאה העשרים לתוך דרמה אזרחית מן המאה החמישית לפני הספירה. ושנה קודם לכן פרסם א. ר. דודס את החיבור השימושי ביותר שנכתב על המחזה: הוא נתן לתלמידיו באוקספורד שאלת בחינה — ״באיזה מובן, אם בכלל, מנסה ׳אדיפוס המלך׳ להצדיק את דרכי האל לאדם?״ — ומצא שהתשובות מתחלקות לשלוש קבוצות, וכל אחת מהן שגויה באופן אחר. שם החיבור אומר את השאר: ״על אי־הבנת אדיפוס המלך״.

ובישראל הוא ממשיך לעלות. בתיאטרון הקאמרי הוצגה בינואר 2023 גרסתו של רוברט אייק, בעברית של אלי ביז׳אווי ובבימויו של עירד רובינשטיין, עם עמוס תמם כאדיפוס וקרן מור כיוקסטה — מועברת לליל בחירות ישראלי. מבקרת שכתבה עליה ניסחה יפה את מה שההעברה הזאת מנסה לעשות: היחס בין העבר לעתיד, היצמדות לקלאסיקה ושמירה על המודרניות.