דפנה, ארכנה, נרקיסוס, והמשורר הרומי שכולנו קוראים

היחידה הזאת עוסקת במשורר, לא במיתוס. פובליוס אובידיוס נאסו נולד ב־43 לפני הספירה, והשלים עד שנת 8 לספירה שיר בחמישה עשר ספרים, כמעט שנים עשר אלף שורות, ובו כמאתיים וחמישים סיפורים — ״מראשית העולם ועד ימיי״. באותה שנה עצמה הוגלה לחוף הים השחור בשל מה שכינה ״שיר וטעות״, וכתב משם שמעולם לא הספיק לערוך את הספר עריכה סופית. כלומר הטקסט שבידינו הוא, לפי עדות מחברו, בלתי גמור — והוא גם הגרסה של המיתולוגיה היוונית שרוב הקוראים בעולם נושאים בראשם.

קחו את דפנה. הגרסה שקדמה לאובידיוס מוזרה ממנה בהרבה, ומעניינת יותר: אצל פרתניוס במאה הראשונה לפני הספירה, ואצל פאוסניאס במאה השנייה לספירה, הרודף אינו אפולו אלא בן תמותה בשם לאוקיפוס בן אוינומאוס, שקלע את שערו, לבש בגדי אישה והציג את עצמו כבתו של אוינומאוס כדי להתקרב אליה; אפולו, מקנא בהצלחתו, גרם לכך שהנערות ירדו לרחוץ בנהר; הן הפשיטו אותו, ראו שאינו נערה, והרגו אותו בכידונים. ורק אחר כך מתפללת דפנה — לזאוס, לא לאביה — שתילקח מעיני בני התמותה. אובידיוס מוחק את לאוקיפוס לחלוטין, מחליף את היריב האנושי בשני חיציו של קופידון — אחד זהב וחד, אחד עופרת וקהה — שם בפיה את הבקשה ״אבי היקר, תן לי לחיות בתולה תמיד״, והופך אותה לעץ דפנה. ואז בא הסיום שרק רומי יכול היה לכתוב: ״את תיקראי עצי הנבחר... ובך ייעטרו גיבורי רומא״. הוא מסיים סיפור יווני בכך שהוא הופך אותו למוסד רומי.

ובנרקיסוס ההבדל חד עוד יותר, כי בכל גרסה שקדמה לאובידיוס הוא פועל. הטקסט הקדום ביותר הוא פפירוס שפורסם רק ב־2005, ובו שורות מן המאה הראשונה לפני הספירה: הוא רואה את פניו במעיין, ואז ״הנער שפך את דמו ונתן אותו לאדמה״ — הוא נוטל את חייו, והפרח עולה מן הדם. אצל קונון, בערך באותו זמן, הדוחה והנדחה הם שני גברים: נרקיסוס שולח לאהובו אמיניאס חרב, זה נוטל את חייו על סף דלתו וקורא לנמסיס שתנקום, ונרקיסוס — כשהוא רואה את בבואתו ומבין את העוול שעשה — עושה את אותו הדבר. באף אחת משתי הגרסאות אין הד. הנימפה הד, הדעיכה האיטית וההמסה הפסיבית הם של אובידיוס. ופאוסניאס פשוט מסרב לסיפור: ״טיפשות מוחלטת היא לדמיין שאדם שהגיע לגיל שבו מתאהבים לא היה מסוגל להבחין בין אדם לבין בבואתו של אדם״ — והוא מעדיף גרסה שבה לנרקיסוס הייתה אחות תאומה שמתה, והוא ישב מול המים משום שידע שזו בבואתו ומצא בה נחמה לדמותה.

ובארכנה העניין הפוך: אין גרסה אחרת. הסיפור קיים בלטינית ובשום שפה לפניה. ומה שחשוב בו הוא מה ששתי הנשים אורגות. מינרווה אורגת את התחרות על אתונה עם שנים עשר אלים כשופטים, ובארבע הפינות ארבעה בני תמותה שנענשו על שהתחרו באלים — כלומר היריעה שלה היא איום. וארכנה אורגת את אירופה והשור, את לדה והברבור, את דנאה וגשם הזהב, את יופיטר בדמות סאטיר, את נפטון כשור וכאיל וכדולפין, ואת אפולו בארבע תחפושות — קטלוג של תקיפות האלים בנשים, מצוירות מצידן של הנשים. ופסק הדין של אובידיוס עצמו: ״מינרווה לא יכלה למצוא בה שום רבב או פגם — אפילו הקנאה אינה יכולה לפסול אמנות מושלמת״. ארכנה אינה מפסידה בתחרות. האלה מכה אותה בראשה, היא תולה את עצמה, והופכת לעכביש.

מה שקרה לספר הזה אחר כך הוא חלק מן הסיפור. משתי מאות התשיעית שרדו שני כתבי יד שלו, ועד המאה השתים עשרה כבר תשעה ושלושים; חוקר גרמני כינה את סוף המאה השתים עשרה והמאה השלוש עשרה ״עידן אובידיוס״. ובערך בשנת 1320 הפך משורר צרפתי אלמוני את שנים עשר אלף השורות הלטיניות לכשבעים ושניים אלף שורות בצרפתית — ״אובידיוס המוסרי״ — יצירה נוצרית מוצהרת, שבה הסיפורים מוסרים אמת נוצרית. השיטה שלה, במילותיהם של מי שתרגמו אותה לאנגלית בימינו: אלימות מינית של אל כלפי בת אנוש ״עשויה להיקרא אלגורית כיחסו של האל הנוצרי לאנושות, ולכן יש לפרש מחדש את האירוע המיני כמעשה אהבה מתוך הסכמה״. זהו טקסט מימי הביניים שהופך תקיפה לרומן, באופן שיטתי ומוצהר.

ואז הגיע הציור, ואיתו כל היתר. ג׳אן לורנצו ברניני פיסל בין 1622 ל־1625 את אפולו ודפנה בשיש קררה, מאתיים ארבעים ושלושה סנטימטרים, והיא עומדת עד היום בגלריה בורגזה — ועל הבסיס המקורי נחקק צמד חרוזים לטיני מאת הקרדינל שיהיה לאפיפיור אורבנוס השמיני: ״מי שאוהב ורודף אחרי תענוגות היופי החולף, ממלא את ידו עלים וקוטף גרגרים מרים״, שנועד להעיר במתבונן הרהור מוסרי על מה שהוא רואה. טיציאן צייר למלך ספרד שבע יריעות מתוך אובידיוס וקרא להן ״שירים״. קאראווג׳ו צייר נרקיסוס — שיוחס לו רק ב־1916. ובסוף השרשרת עומדת יצירה אחת שסוגרת הכול: ״הטוֹוֹת״ של ולסקס במוזיאון פרדו, משנות 1655–1660, שבה פאלאס בקסדתה מתווכחת עם ארכנה — וביריעה שמאחוריהן מצויר ״חטיפת אירופה״ של טיציאן, אותה יריעה שהזמין מלך ספרד מתוך אובידיוס. ציור של שטיח של ציור של תקיפה, בתוך תמונה ששואלת מי רשאי לעשות אמנות. והקריאה המיתולוגית של התמונה הזאת התגלתה רק בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.