אורפאוס ואורידיקה, והמבט לאחור שלא תמיד היה שם

הזכרתו הקדומה ביותר של אורפאוס היא שתי מילים בשבר של איביקוס מן המאה השישית לפני הספירה: ״אורפאוס מפורסם השם״. הומרוס והסיודוס אינם מזכירים אותו כלל. ומן המאה החמישית והרביעית יש בידינו ארבע עדויות על הירידה שלו לשאול, והן אינן מסכימות זו עם זו. באלקסטיס של אוריפידס, משנת 438 לפני הספירה, אדמטוס מייחל: ״לו הייתה לי לשונו ושירתו של אורפאוס, כדי שאוכל להקסים את בת דמטר או את אדונה ולחטוף אותך בחזרה מהאדס״ — כלומר ההנחה היא שהשיר עבד, ומה שקרה לאורפאוס עצמו אינו נאמר. איסוקרטס, במאה הרביעית, כותב ללא סייג: ״אורפאוס הוביל את המתים בחזרה מהאדס״. ואצל אפלטון, ב״משתה״, התמונה הפוכה לגמרי: האלים ״שילחו אותו ריקם, והציגו לו רק מראה של זו שביקש, ואותה עצמה לא נתנו לו, משום שלא גילה אומץ; הוא היה רק מנגן, ולא העז כמו אלקסטיס למות מאהבה, אלא זמם איך להיכנס לשאול בעודו חי״ — ואחר כך נהרג בידי נשים כעונש על פחדנותו. כישלון, כן. אבל בלי שום מבט לאחור, ומסיבה אחרת לגמרי.

וגם התמונות שותקות. התבליט האתונאי המפורסם מסוף המאה החמישית, שמוכר בעותקים רומיים בנאפולי, ברומא ובלובר, מראה את אורפאוס, אורידיקה והרמס ברגע של מגע ופרידה — ואינו מספר שום סוף. וציור הענק של פוליגנוטוס בדלפי, משנות השבעים או השישים של המאה החמישית, שפאוסניאס מתאר אותו בפירוט: אורפאוס יושב על מה שנראה כגבעה, נבל בשמאלו, ימינו נוגעת בערבה, בחורשת צפצפות שחורות. אורידיקה אינה מופיעה בתיאור כלל. התמונה המפורסמת ביותר של אורפאוס בשאול, במאה החמישית, היא בלי אשתו.

המבט לאחור מופיע במלואו לראשונה בלטינית, ואפשר להצביע על השורות. ורגיליוס, ״גיאורגיקה״ ספר רביעי, שנת 29 לפני הספירה: היא בורחת לאורך הנחל ״ולא ראתה את הנחש העז ששכב בעשב העמוק לרגליה״; הוא יורד אל שערי דיס; ואז — ״טירוף פתאומי תקף את האוהב הלא זהיר, טירוף שיש לסלוח לו, אילו ידעו הרוחות לסלוח: הוא עצר, ושכח, אבוי, על סף האור, ורצונו הוכרע, והביט לאחור אל אורידיקה שלו״. והיא עונה: ״איזה טירוף השמיד אותי האומללה, ואותך? הנה, הגורלות האכזרים קוראים לי בחזרה... שלום, אני נלקחת״. ואז נשות קיקוניה קורעות אותו, והראש מתגלגל בנהר עדיין קורא בשמה. שלושים ושבע שנים אחר כך מספר זאת אובידיוס שוב ומשנה את המניע: לא טירוף אלא פחד — ״מפחד שאיננה עוד שם... הוא הפנה את עיניו״.

האם ורגיליוס המציא את זה? כאן ראוי לדייק ולא להגזים. פרשנות אקדמית לספר הרביעי מנסחת את זה כך: הסיפור ״מקבל כאן לראשונה את צורתו המוכרת, אף שאזכורים מוקדמים ומפוזרים מרמזים שאורפאוס, כאדם חי, עשה את דרכו אל השאול וחזר״. חוקרת אחרת כותבת שוורגיליוס ״אולי המציא״ את האובדן השני. הניסוח הבטוח הוא: לפני ורגיליוס אין שום גרסה ששרדה ובה המבט לאחור, ומה שכן שרד מצביע לכיוונים אחרים. ולאותו קטע עצמו צמוד ויכוח שני, מעניין לא פחות: הפרשן העתיק סרוויוס טוען פעמיים שוורגיליוס החליף שבחים לידידו קורנליוס גאלוס בסיפור אורפאוס אחרי שגאלוס נפל מחסד. חוקרים מתחלקים מאז לתומכי סרוויוס ולמתנגדיו, ופרסום עדכני טוען שוורגיליוס אכן מחק כמה שורות, אך מיוזמתו ולא בפקודה, ושפרשת אורפאוס הייתה חלק מן התכנון מלכתחילה.

וגם השם מאוחר. אורידיקה אינה נקראת בשם באף אחת מן העדויות מן המאה החמישית והרביעית. משורר הלניסטי קורא לה אַגְרִיוֹפֶּה; השם ״אורידיקה״ מופיע לראשונה בקינה מן המאה הראשונה לפני הספירה. הדמות שכולנו יודעים את שמה קיבלה אותו מאות שנים אחרי שהסיפור התחיל.

מותו והראש הם עניין אחר לגמרי, ובהם דווקא העדות היוונית עשירה. כדים משנת 490 לפני הספירה בערך מראים נשים תראקיות הורגות אותו, ואחת נושאת את ראשו הכרות. במחזה אבוד של אייסכילוס הן קורעות אותו משום שעבד את אפולו בלבד — לא משום שדחה אותן; המניע המיני הוא לטיני. והראש ממשיך לשיר: על כד במוזיאון בבאזל, משנת 440 לפני הספירה בערך, ראש חי מוקף בשש מוזות ואיש מזוקן רוכן להיוועץ בו; על גביע בקיימברידג׳ נער רושם את דבריו בעוד אפולו מצביע. וסביב הדמות הזאת צמחה דת: כעשרים לוחיות זהב, מסוף המאה החמישית לפני הספירה ועד המאה השנייה לספירה, שנקברו עם מתים ברחבי שולי העולם היווני. אחת מהן, במוזיאון הבריטי, באורך ארבעה וחצי סנטימטרים, מקלבריה, נותנת הוראות: ״תמצא מעיין משמאלך בהיכלי האדס, ולידו את הברוש הזוהר... אמור: אני ילד של האדמה ושל השמיים זרועי הכוכבים, אך מוצאי מן השמיים; אתם עצמכם יודעים זאת״. אפילו הכינוי ״אורפיות״ ללוחיות האלה שנוי במחלוקת מחקרית.

ומאז ממשיך הסוף לזוז. ״אורפאו״ של מונטוורדי, שהוצג במנטובה ב־24 בפברואר 1607, קיים בשתי גרסאות: בליברית שנדפסה באותה שנה פורצות המנדות אל תוך הקינה שלו וגורלו נותר בלתי ידוע; ובפרטיטורה שנדפסה ב־1609 יורד אפולו ולוקח אותו לשמיים, שם יזהה את דמותה של אאורידיצ׳ה בכוכבים. מוזיקולוג טען שסוף אפולו היה הכוונה מלכתחילה, ושהחדר שבו הוצגה היצירה פשוט לא יכול היה להכיל את המכונות שהיו דרושות לו. וב־5 באוקטובר 1762, בווינה, בגרסה של גלוק, הוא מביט לאחור, אאורידיצ׳ה מתה שוב, הוא מנסה להתאבד — ואמור מתערב ומחזיר אותה לחיים. הליברטיסט כתב על כך בהקדמה בלי להתנצל: ״כדי להתאים את האגדה לתיאטרון שלנו, נאלצתי לשנות את הסוף״. קוקטו העביר את זה ב־1950 לפריז, עם מוות בדמות נסיכה ומראות כדלתות; ״אורפיאו שחור״ העביר את זה ב־1959 לקרנבל בריו — ומחבר המחזה שממנו נעשה הסרט קם ויצא באמצע ההקרנה; ומחזמר שעלה בברודוויי ב־2019 נגמר בכך שהוא מביט לאחור, והסיפור מתחיל מחדש מן ההתחלה ומסופר שוב. שזה, אחרי הכול, הסוף הכי כן שאפשר לתת לו.