תזאוס, המבוך, והעיר שהמציאה לעצמה גיבור

באודיסיאה יש על אריאדנה משפט אחד, והוא אינו הסיפור שמספרים: ״ראיתי את פֶדרה, ואת פרוקריס, ואת אריאדנה היפה בת מינוס הקוסם, שתזאוס נשא אותה מכרתים לאתונה — אך לא זכה בה, כי לפני כן הרגה אותה ארטמיס באי דיה, בשל מה שדיוניסוס אמר נגדה״. אין חוט, אין מינוטאורוס, אין נכסוס בשמה, ודיוניסוס אינו נושא אותה לאישה אלא מלשין עליה. ואצל הסיודוס, באותו דור בערך, ההפך הגמור: ״ודיוניסוס זהוב השיער עשה את אריאדנה שחומת השיער, בת מינוס, לאשתו רבת החן: ובן קרונוס עשה אותה בת אלמוות ולא מזדקנת״. שני מקורות ארכאיים, שתי אריאדנות שאינן יכולות להתקיים יחד.

והשיר הקדום ביותר שהוקדש כולו לתזאוס עוסק בכלל במשהו אחר. בקכילידס, במאה החמישית, מספר איך הספינה נושאת ״ארבעה עשר צעירים יוונים נהדרים״, ומינוס נוגע בלחייה של אחת הנערות; תזאוס עוצר בעדו — ״בן זאוס הגדול, הרוח שאתה מנהיג בלבך אינה אדוקה עוד״ — ומינוס מתפלל לאביו לאות, משליך את טבעתו לים ומאתגר את תזאוס להביאה. תזאוס צולל, דולפינים נושאים אותו אל היכל אביו שבים, אמפיטריטה עוטפת אותו בגלימת ארגמן ומניחה זר על שערו, והוא עולה מן המים ליד הספינה. אין בשיר הזה מינוטאורוס. אין מבוך. אין אריאדנה. אין חוט. וגם על כד פרנסואה המפורסם, משנת 570 לפני הספירה בערך — שישים ושישה סנטימטרים, מאתיים ושבעים דמויות, מאה עשרים ואחת כתובות — מופיע תזאוס מנגן בנבל ומוביל את הצעירים במחול מול אריאדנה ומיניקתה, ובלי המפלצת.

החוט, המבוך וההריגה מגיעים במלואם רק מאפולודורוס. שם אריאדנה מתאהבת, פונה לדדלוס לעצה, נותנת לתזאוס פקעת, והוא קושר את הקצה בדלת ונכנס — והורג את המינוטאורוס באגרופיו, לא בחרב. ושם גם המפרש: אביו נתן להגאי מפרש לבן שיניפו בדרך חזרה אם הבן חי, ״ומרוב שמחה על הצלחת המסע לא זכרו לא תזאוס ולא ההגאי להניף אותו, ואגיאוס, למראהו, השליך עצמו מן הצוק אל הים״.

ומה קרה לאריאדנה? כאן פלוטרכוס עושה את העבודה במקומנו, כי הוא מסרב לבחור. בפרק אחד הוא מונה: שתזאוס השאיר אותה הרה בקפריסין, ונשות האי ניחמו אותה וזייפו עבורה מכתבים בשמו, והיא מתה בלידה וזכתה לפולחן (פאיון מאמאתוס); שהיא ילדה לתזאוס שני בנים ולא ננטשה כלל (יון מכיוס); שהיו שני מינוסים ושתי אריאדנות — אחת שנישאה לדיוניסוס ואחת מאוחרת שננטשה, כפילות שהומצאה כדי ליישב את הומרוס עם הסיודוס; שהיא תלתה את עצמה; שמלחים חטפו אותה ונישאה לכוהן של דיוניסוס, כלומר תזאוס לא אשם כלל; ושפיסיסטרטוס מחק שורה של הסיודוס שאמרה שתזאוס עזב אותה למען אחרת. שש גרסאות, עם שמות מקורות, בפרק אחד.

וגם הפירוק הרציונלי של המינוטאורוס אינו מודרני. פילוכורוס, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, כתב שהמבוך היה ״בסך הכול כלא רגיל״, שמינוס ערך משחקי אבל ונתן את הצעירים כפרס למנצחים, ושהמנצח היה מצביא קשה בשם טָאוּרוֹס — כלומר ״שור״. ואריסטו כתב שהצעירים הוחזקו כעבדים ולא נהרגו. הרעיון שיש כאן אדם עם שם ולא מפלצת הוא בן אלפיים וארבע מאות שנה.

הסיבה שתזאוס גדל כל כך היא פוליטית. פלוטרכוס מספר שהוא ״כינס את כל תושבי אטיקה לעיר אחת ועשה אותם לעם אחד״, ביטל את המועצות המקומיות, בנה בית מועצה משותף, והבטיח לחזקים ״מדינה בלי מלוכה״ בעודו שומר לעצמו את הפיקוד במלחמה. ובשנות השבעים של המאה החמישית כבש קימון את האי סקירוס, ראה נשר מנקר באדמה, חפר, ומצא ״ארון של אדם גדול מן המידה, וראש חנית מברונזה וחרב״ — עצמותיו של תזאוס, שהובאו לאתונה. כמה מזה היסטוריה הוא ויכוח חי: דיודורוס מזכיר את הכיבוש ואת מציאת העצמות בשני סעיפים נפרדים ואינו מקשר ביניהם, וחוקר איטלקי הראה ב־2015 שייחוס מציאת העצמות לקימון הוא התפתחות ספרותית מאוחרת בהרבה, ושאת רוב הסיפור אפשר לנתק בבטחה מן ההקשר ההיסטורי שמייחסים לו. ובאגורה של אתונה עומד עד היום מקדש שהחלו לבנות ב־449 לפני הספירה, ובו שישים ושמונה מטופות שרק שמונה עשרה מהן מגולפות: עשר משימות של הרקלס, ושמונה של תזאוס. נוסעים במאה השמונה עשרה קראו לו בגלל זה ״התזאיון״; כתובות הראו אחר כך שהוא של הפייסטוס. אתונה בונה גיבור משלה מול הגיבור הכלל־יווני, ונשארת מאחור בשתי מטופות.

ואת המבוך שאנחנו מדמיינים בנו בעיקר במאה העשרים. הארמון המשוחזר בקנוסוס הוא מן המבנים הראשונים בכרתים שנבנו בבטון מזוין; רוב ציור הדולפינים המפורסם צויר בשנות העשרים בידי אמן הולנדי שהעסיק ארתור אוונס, וכנראה היה במקור עיטור רצפה בקומה עליונה; ו״נסיך השושנים״ הורכב ב־1905 משברים שנמצאו באותו אזור כללי אך לא זה לצד זה, לדמות שגוּפה וראשה פונים לכיוונים שונים. אוונס גם טבע את המילה ״מינואי״, על שם מינוס. ואפילו שם המבוך אינו מוסכם: הגזירה מן ה״לַבְּריס״, הגרזן הכפול, הוצעה ב־1892 ואומצה בידי אוונס, ואיבדה אחיזה מאז שפוענח הכתב ההברתי; אטימולוג בן זמננו מעדיף קשר למילה יוונית שפירושה סמטה צרה. ומי שנתן למינוטאורוס לבסוף קול היה בורחס, בסיפור קצר מ־1947 שמסופר מפיו של יצור שאינו יודע מה הוא — ובאחרית דבר הודה שקיבל את הרעיון מציור ויקטוריאני משנת 1885.