פרסאוס ומדוזה, ומה שאובידיוס כתב בשמונה שורות

אצל הסיודוס זה כתוב בקצרה ובלי דרמה. קֶטוֹ ילדה לפוֹרקיס את הזקנות האפורות ואת הגורגונות — סתנו, אאורילה, ומדוזה ״שגורלה היה נורא: היא הייתה בת תמותה, ושתי האחרות בנות אלמוות ולא הזדקנו״. וכשפרסאוס כרת את ראשה, יצאו ממנה כריסאור והסוס המכונף פגסוס. וזה הכול. הסיודוס אינו אומר שהייתה אי פעם אנושית. אינו אומר שהייתה יפה. אינו אומר שהייתה כוהנת. אינו אומר שנענשה. אינו קושר בינה לבין אתנה בשום צורה. והוא אינו אומר שהיא הפכה מישהו לאבן. היא נולדה אחת משלוש בנות מפלצתיות, והיחידה מהן שאפשר להרוג.

התמונה הקדומה ביותר שבידינו מחזקת את זה. אמפורה מאלאוסיס, משנות 675–650 לפני הספירה, בגובה מטר ארבעים ושניים, שימשה כלי קבורה לילד בן עשר; על גופה נראית מדוזה כבר בלי ראש בקצה השמאלי, אחיותיה רודפות, ומפרסאוס נראות רק רגליו הכהות. והגורגונות עצמן: נחשים במקום שיער ונחשים מן הכתפיים, שיניים כמסמרים, עיניים ענקיות — ופנים שפונות ישירות אל הצופה, דבר חריג מאוד באמנות היוונית הדו־ממדית, שבה כמעט הכול בפרופיל. בחזית מקדש ארטמיס בקורפו, משנת 580 לפני הספירה בערך, ניצבת גורגונה בגובה של יותר משלושה מטרים בתנוחת ריצה, חגורת נחשים שזורים במותניה — ולצידה פגסוס וכריסאור, אף שנולדו רק אחרי מותה. התפקיד שלה שם אינו סיפורי אלא מגונן: להרתיע ולמנוע מן הרע להיכנס למקדש.

ועכשיו הקטע שהכול נשען עליו. אובידיוס, ״מטמורפוזות״ ספר רביעי, שנת 8 לספירה — שבע מאות שנה אחרי הסיודוס, בלטינית, בשמונה שורות. ושלושה דברים בהן ראויים לתשומת לב. ראשית, אובידיוס אינו מספר את זה כעובדה: הפועל הוא ״נאמר״, והדובר הוא אורח בסעודה שמוסר מה שסיפר לו אדם אלמוני — ״מצאתי מי שאמר שראה זאת״. שנית, הכתוב הוא ששליט הים פגע בה במקדש מינרווה — הפועל הלטיני הוא זה שמשמש שם לאונס — ושהאלה הפנתה את פניה, כיסתה אותן במגן, והפכה את שיער הגורגונה לנחשים. שימו לב לניסוח: גם אצל אובידיוס היא כבר גורגונה, והשינוי מצומצם בהרבה מן הגרסה שמספרים. ושלישית, מה שאין שם: המילה ״כוהנת״ אינה מופיעה; לא נאמר שהיא שירתה במקדש; והמעשה עצמו אינו מתואר. רוב שמונה השורות עוסקות בשיערה.

הפָּנים משתנות לאט. במסכות הארכאיות — משתי מאות של כדים, מגנים ופסלונים — יש עיניים מאיימות, פיות רחבים בעיווי, לשונות משורבבות, ניבים ולפעמים זקן. היפה מתחילה להופיע במאה החמישית, ודגם הטיפוס שלה הוא ראש השיש במינכן: כנפיים קטנות ברקות, נחשים קשורים מתחת לסנטר, ופנים רגועות. המפלצת נעשתה יפה לפני שמישהו סיפר שהייתה אישה.

ואז באו הפסלים, ואיתם הפוליטיקה. בנבנוטו צ׳ליני יצק בין 1545 ל־1554 ברונזה שמציגה את פרסאוס מרים את הראש, והיא נחשפה ב־27 באפריל 1554 בלוג׳ה שבכיכר סיניוריה בפירנצה, לצד דוד של מיכלאנג׳לו ויהודית של דונטלו. אנטוניו קנובה פיסל גרסה משלו בין 1797 ל־1801, והאפיפיור קנה אותה והציב אותה בוותיקן במקום שבו עמד אפולו מבלוודרה לפני שנפוליאון לקח אותו לצרפת — כלומר יצירה של פסל חי הוצבה רשמית בתפקידו של הפסל העתיק המפורסם באירופה. וקאראווג׳ו צייר את הראש הכרות פעמיים על מגן עץ קמור, ובשתי הפעמים שם את פניו שלו על הראש.

במאה העשרים היא נעשתה טיעון. פרויד כתב ב־14 במאי 1922 רשימה בת שני עמודים שפורסמה רק אחרי מותו: עריפה היא סירוס, ריבוי הנחשים הוא פיצוי יתר על האימה, וההתאבנות עצמה היא מה שמרגיע את הצופה. זו רשימה, לא תיאוריה שפיתח — וראוי לומר זאת. ב־1975 פרסמה הלן סיקסו מסה שהפכה את שמה לדגל של כתיבה נשית. ובאוקטובר 2020 הוצב בפארק ממול לבית המשפט הפלילי בניו יורק, במקום שבו התנהל משפט ויינסטין, פסל ברונזה בגובה שני מטרים: מדוזה אוחזת את ראשו של פרסאוס, היפוך ישיר של צ׳ליני. הביקורת עליו הייתה חדה ובאה מהיסטוריוניות של אמנות: שההיפוך משאיר אותה מושא לאותו מבט; שאילו רצה הפסל צדק, היה מפסל אותה אוחזת בראשו של פוסידון; שהגוף האידיאלי שנבחר לה רומז שרק נשים שנראות כך ראויות לצדק; ושדמות אירופית מידיו של פסל גבר נעשתה סמל לתנועה שאישה שחורה ייסדה.

ומתחת לכל הוויכוח הזה, בשני צדדיו, מונחת אותה עובדה: הטיעון נשען על שמונה שורות מסויגות בשיר לטיני שנכתב שבע מאות שנה אחרי מדוזה היוונית. זו אינה הכרעה בוויכוח, ואין בה כדי לבטל אותו — סיפור שהפך בן אלפיים שנה לחלק מן התרבות הוא עובדה תרבותית בפני עצמה. אבל מי שמתווכח על ״המיתוס היווני״ צריך לדעת באיזה מיתוס, של מי, ובאיזו שפה.