הרקלס, ושתים עשרה המשימות שלא תמיד היו שתים עשרה

אצל הומרוס, באודיסיאה, הרקלס נמצא בשאול ומספר שהיה משועבד ״לאדם שהיה נחות ממני בהרבה, שהטיל עליי כל מיני עמל״ — ומזכיר משימה אחת בלבד, הבאת כלב השאול. אין רשימה ואין מספר. אצל הסיודוס מפוזרות מעשיו בתוך אילנות היוחסין: ההידרה, ״שהאלה הרה גידלה בכעס בלתי נתפס על הרקלס האדיר״; אריה נמאה, שהרה ״גידלה והושיבה בגבעות נמאה למכת בני אדם״; וגריון, שנהרג ״באריתאה מוקפת הים״. שלושה מעשים, בשלושה הקשרים גנאלוגיים, בלי שום סדר וקצב. הקורפוס הספרותי הקדום פשוט אינו מכיר ״שתים עשרה המשימות״.

מי שקבע אותן היה מקדש. מקדש זאוס באולימפיה, שנבנה בערך בשנים 470–456 לפני הספירה בידי האדריכל ליבון מאליס, נשא שתים עשרה מטופות — שש מעל המבואה הקדמית ושש מעל האחורית — כל אחת בגודל מטר שישים על מטר וחצי בערך, בשיש פארי ובתבליט גבוה. רישום מוזיאלי של העתקי הגבס מנסח את זה בפשטות: העיטור הזה ״תרם רבות לכך שהישגיו של הגיבור כומתו לשתים עשרה קנוניות״. פאוסניאס, שראה אותן במאה השנייה לספירה, מונה אותן אחת אחת. המחזור מתחיל בצד המערבי ונגמר במזרחי — והוא נגמר בניקוי האורוות, לא בכלב השאול. ומה שנשאר מהן היום ראוי לציון: השבר שבלובר, מן המטופה של ציפורי האגם, רוחבו שלושים ושניים וחצי סנטימטרים, ומה ששרד בו הוא חלק מזרועו הימנית של הגיבור.

וגם המספר עצמו הוא, בגלוי, תיקון בדיעבד. אפולודורוס מספר שהוטלו עליו עשר משימות, שהושלמו ״בשמונה שנים וחודש״ — ואז שתיים נפסלו: ההידרה משום שיולאוס עזר, והאורוות משום שנטל שכר. במקומן הוטלו שתיים חדשות. עשר הוזמנו, שתים עשרה סופקו, וההסבר מופיע בטקסט עצמו כאילו היה חשבונאות.

המטופות אינן נותנות סיבה. את הסיבה נותנים הטקסטים, והיא קשה: המשימות הן כפרה על הריגת ילדיו שלו. ואצל אוריפידס, במחזה שמתוארך בהערכה לסביבות 416 לפני הספירה, הסדר הפוך — הטירוף פוקד אותו אחרי שהשלים את המשימות וחזר הביתה מן השאול. כדאי לדעת גם איך מתארכים מחזה כזה: התארוך נשען על אחוז הרזולוציות במשקל השירי, ומבקר מלומד של אותה שיטה כתב שהיא אינה מדויקת דיה. ״בערך 416״ הוא אומדן עם שיטה מאחוריו, לא עובדה.

הטרגדיה ששרדה על מותו היא ״נשות טרכיס״ של סופוקלס, והיא בנויה על טעות ולא על גבורה. דיאנירה מספרת בעצמה איך הקנטאור נסוס נשא אותה במעבר הנהר ״ונגע בי בידיים חצופות״; הרקלס ירה בו, והקנטאור הגוסס יעץ לה לאסוף את הדם סביב הפצע כשיקוי אהבה שישמור עליו מכל אישה אחרת. שנים אחר כך, כששמעה על איולה, היא משחה את הגלימה ״בצמר רך שתלשתי מכבשה מן העדר שבבית״, קיפלה והניחה בתיבה ״שלא ראתה אור שמש״. וכשהיא מגלה מה עשתה, המחזה נגמר בהוראה שלו לבנו: לשאת אותו אל המדורה ולהצית אותה. והמחזה אינו מציג את ההאלהה ואינו אומר עליה דבר. הטרגדיה הגדולה ביותר ששרדה על מותו אינה עושה אותו לאל.

מקורות אחרים כן. באודיסיאה, בפסקה אחת, הוא גם צל בשאול וגם אל באולימפוס נשוי להֶבֶּה — סתירה שהטקסט מניח זו לצד זו בלי להתנצל. הוא הגיבור היחיד שנעשה אל, וזה בדיוק מה שהופך אותו לדמות שאפשר לעשות בה כל דבר.

ומה שעשו בה לבסוף שווה מעקב. כסנופון מביא משל של הסופיסט פרודיקוס: הנער הרקלס יושב בצומת ושתי נשים ניגשות אליו — האחת ״נאה למראה ואצילית, ואיבריה מעוטרים בטוהר, עיניה בצניעות״, והשנייה ״שמנה ורכה... ולבושה כך שתגלה את כל חינה״. זהו אב הטיפוס של כל משל שיפור עצמי שנכתב מאז, והוא צויר שוב ושוב — דירר ב־1498, קאראצ׳י ב־1596 — ואפילו באך כתב עליו יצירה. ולצידו עומד פסל: ההרקלס הפארנזי, שלושה מטרים ושבעה עשר סנטימטרים, חתום בידי גליקון מאתונה, הגדלה רומית של ברונזה יוונית מן המאה הרביעית, שנעשתה למרחצאות קרקלה ונמצאה שם ב־1546. הוא מראה אותו עייף, נשען על אלתו, ותפוחי ההספרידות מוסתרים בידו מאחורי גבו. ומכאן, במפתיע, נמשך קו ישר אל הגוף המודרני: אויגן סנדו, שנולד ב־1867 ונחשב לאבי פיתוח הגוף, בנה את גופו למידות מוגדרות מראש משום שמדד פסלים במוזיאונים; ב־1893 הציג אותו זיגפלד בתערוכה העולמית בשיקגו והפך את המופע ממעשי כוח לתצוגת שרירים. הגבר החזק המודרני אינו צאצא של הגיבור הסובל. הוא צאצא של פסל של גיבור שנח — ושל סרט מידה וקופה.