דיוניסוס, האל שמגיע מבחוץ ולא הגיע מבחוץ

כל מקור יווני שמדבר על מוצאו של דיוניסוס אומר את אותו דבר: הוא בא מבחוץ. הרודוטוס מתארך אותו מאוחר יחסית, גוזר אותו ממצרים, ומוסיף שהיוונים ״למדו את שמות האלים האלה מאוחר משלמדו את שמות האחרים״. אוריפידס מביא אותו מאסיה. דיודורוס טוען שהדיוניסוס ההודי הוא הקדום מכולם. שלוש גרסאות, שלוש ארצות, והסכמה מלאה על הכיוון — מבחוץ פנימה.

ואז פוענח הכתב ההברתי של התקופה המיקנית, ועל לוחות חרס מפִּילוֹס ומכַּנְיָה שבכרתים, מן המאה השלוש עשרה או השתים עשרה לפני הספירה, הופיע השם — שש מאות שנה לפני הומרוס. וכאן צריך להיזהר מאוד, כי קל לומר יותר ממה שהראיה נותנת: הלוחות האלה הם רשימות מנחות. הם נותנים שם בהקשר של הקצאת מצרכים למקדש. הם מוכיחים שהשם מיקני; הם אינם מוכיחים שהאל של ״הבקכות״ מיקני, ואינם אומרים דבר על מה שעשו בשמו. מה שהם כן עושים הוא לבטל את הסיפור על ייבוא מאוחר. וההסבר שמוצע היום למתח הזה אינו היסטורי אלא תיאולוגי: דיוניסוס הוא האל שתמיד בדיוק מגיע. זו תכונה שלו, לא ביוגרפיה שלו.

איך זה נראה בטקסט אפשר לראות בהמנון קצר ומענג. שודדי ים תופסים נער יפה על החוף וכובלים אותו לספינה, ״והכבלים לא החזיקו בו, והחבלים נפלו הרחק מידיו ומרגליו״. ההגאי מזהיר שזה אל וכי ״אפילו ספינה בנויה היטב לא תוכל לשאת אותו״. ואז: ״יין מתוק וריחני זרם בכל רחבי הספינה השחורה ועלה ריח שמימי״; גפן נפרשה לשני הכיוונים על פני המפרש ואשכולות נתלו ממנה; קיסוס נכרך על התורן ופרח. הוא נעשה אריה בחרטום ודוב באמצע הסיפון, המלחים קופצים למים ונעשים דולפינים — וההגאי לבדו ניצל. שימו לב מה עושה האל: הוא אינו מכה. הוא משנה את תנאי המציאות סביבו, עד שהמבנה שכלא אותו מפסיק להתקיים.

המחזה שמכריע את התדמית שלו הוא ״הבקכות״, שהוצג ב־405 לפני הספירה, אחרי מותו של אוריפידס, וזכה בפרס הראשון. הסיבה שהאל נותן להכול מפורשת בפתיחה: אחיות אמו טענו שסמלה לא הרתה מזאוס אלא מבן תמותה. ואז מגיע הקטע שכמעט תמיד מסופר הפוך. הרועה מדווח מן ההר שהוא ראה את הנשים ישנות ברוגע, ואז קמות; אחת מהן מיניקה בחיקה עופר צבי וגורי זאבים; אחרת מכה בסלע במטה שלה ומעיין מים קולח ממנו; ומן המטות נוטף דבש. רק אחרי שהרועים מתנפלים עליהן הן פונות אל העדרים וקורעות אותם. הסדר הוא העיקר: אצל אוריפידס האלימות היא תגובה, לא טבע. מה שקורה אחר כך — העץ שמורידים ומשחררים, ראשו של פנתאוס בידי אמו, ההכרה האיטית שלה במה שהיא מחזיקה — נגמר בהיגיון שהאל מנסח בעצמו: ״אילו ידעת להיות מאוזן כשלא רצית, היית זוכה בבן זאוס כבן ברית״. העונש אינו על חטא. הוא על סירוב לאיזון.

ופרט טקסטואלי אחד שכדאי לדעת: בסוף המחזה יש חור. קטע מרכזי אבד, ונאום ההכרה של אגאווה משוחזר חלקית מתוך פואמה נוצרית ביזנטית שציטטה את אוריפידס. הקטע הקורע ביותר בטרגדיה היוונית הוא, בחלקו, שחזור מדעי מתוך טקסט משיחי מאוחר.

ומה עשו בפועל הנשים שהמחזה הזה מדבר עליהן? כאן העדות אינה ספרותית אלא מסמכית, והיא הפוכה. בכתובת ממילטוס משנת 276 או 275 לפני הספירה נמכרה כהונת דיוניסוס לאישה, בחוזה שמסדיר את היחסים בינה לבין קבוצות הנשים הפרטיות שפעלו סביב העיר וקובע שאיש לא יבצע את הקרבן לפניה; הנשים שילמו דמי חבר, והטקס נערך אחת לשנתיים. בדלפי פעלה קבוצת נשים שעלתה לפרנסוס אחת לשנתיים, ופלוטרכוס מספר שבמסע צבאי בשנת 354 לפני הספירה הן תעו בדרך ונרדמו בכיכר השוק של עיר זרה — ונשות המקום שמרו עליהן בשנתן והובילו אותן הביתה בבוקר. החוקר אלברט הנריכס סיכם את כל החומר הזה במשפט חד: ״שום דבר בראיות הזמינות אינו מצביע על כך שנשים פולחניות אכן עסקו בקריעת חיות או באכילת בשר חי״. הן הובילו תהלוכות, נשאו חפצי פולחן, רקדו בהר, וכיהנו בפולחן ציבורי. הטקסט הוא מיתוס. הכתובת היא נוהל. הם אינם אותו דבר.

ואת החלוקה שכולם מכירים — האפוליני מול הדיוניסי — ניסח ניטשה ב־1872 בספרו הראשון, ושילם עליה. הפילולוג וילמוביץ תקף אותו חזיתית, רודה הגן, והקריירה האקדמית של ניטשה נפגעה קשות. שווה להוסיף שבדלפי הצמד הזה כבר היה הסדר מנהלי: תשעה חודשים אפולו, שלושת חודשי החורף דיוניסוס, באותו מקדש. ובימינו הסיפור הזה ממשיך לנדוד: ווֹלֶה סוֹיינקה העלה ב־1973 גרסה שבה המקהלה היא מקהלת עבדים והדם בסוף נהפך ליין; ובישראל הועלו ״הבקכות״ בתיאטרון תמונע בין 2015 ל־2017, בתרגומו של אהרן שבתאי ובבימויו של יאיר שרמן, כהצגה אנסמבלית שנשענה על מוזיקה ועל גוף — כלומר בדיוק על מה שהמחזה עצמו עוסק בו.