אפולו, דלפי, והנבואה שהיא בעצם שאלה

ההמנון ההומרי לאפולו מספר שלטו נדדה בין עשרות מקומות שסירבו לקבלה, עד שהאי דלוס הסכים — אחרי שהשביעה לו שבועה ״בארץ ובשמיים הרחבים ובמימי הסטיקס הנוטפים״ שבנה יבנה שם את מקדשו. ״לטו נקרעה תשעה ימים ותשעה לילות בייסורים שלא כדרך הטבע״, משום שהרה עצרה את אלת הלידה; האלות שולחות את איריס להביא אותה בשוחד של ״ענק משורשר בחוטי זהב, באורך תשע אמות״. הילד קופץ אל האור, והאלות רוחצות אותו, ותמיס יוצקת לו נקטר ואמברוסיה. אחר כך הוא הולך לפּיתוֹ והורג שם יצור — וכאן שווה לעצור. ההמנון קורא לו דרקונית, בנקבה, ואינו משתמש בשם ״פיתון״ אף פעם; את שם המקום הוא גוזר מן הפועל היווני שפירושו להירקב, כי שם הרקיבה הגופה. ובסוף, אפולו מופיע לספינה מכּנוֹסוֹס בדמות דולפין, מנווט אותה לחוף, ומודיע למלחים שמעתה יקראו לו אפולו הדולפיני והם יהיו כוהניו.

ובהמנון כולו אין פיתיה. אין אישה על חצובה, אין נקיק, אין אדים, אין טראנס. צוות האורקל הוא גברים כרתים. חוקר שכתב על השיר פרשנות מלאה השתמש בדיוק בזה כדי לתארך אותו: הוא מכיר כוהנים גברים, ולא את הכוהנת המאוחרת.

ומה שהיה שם בפועל מתועד היטב, והוא מפוכח מאוד. האורקל פעל תשעה ימים בשנה — היום השביעי בכל חודש, תשעה חודשים; בשלושת חודשי החורף אפולו נחשב שוהה אצל ההיפרבוראים, והאל ששלט אז במקדש היה דיוניסוס. הפיתיה, לפי פלוטרכוס, הייתה אישה מדלפי ממשפחה מכובדת אך לא בהכרח מיוחסת, שגדלה בבית איכרים עניים וממלאת את תפקידה ״בלי שום אמנות״. בבוקר היא רחצה במעיין הקסטלי; אחר כך התיזו הכוהנים מים קרים על עז, ואם העז רעדה — האל מסכים להישאל. התור היה קבוע: תחילה תושבי דלפי, אחריהם בני הברית, אחריהם יוונים אחרים, ולבסוף מי שאינם יוונים; וערים יכלו לקבל זכות קדימה כאות כבוד. והיה מחיר: עוגת קרבן שנקנתה במקום. כתובת משנת 402 לפני הספירה מתמחרת פנייה רשמית של העיר פאסליס בשבע דרכמות ושני אובולים, ופנייה פרטית בארבעה אובולים.

וכאן הדבר שמשנה את כל התמונה. הפונים כמעט לא שאלו ״מה יקרה״. הצורה השכיחה בהרבה הייתה ״האם עדיף לעשות כך או כך״, ולעיתים קרובות ״לאיזה אל עלינו להתפלל לפני שנעשה את זה״. זו שאלה השוואתית, לא חיזוי — וכזו כמעט אי אפשר להפריך. וגם התשובות עצמן, כשהן מגיעות בהקסמטרים מלוטשים, מעוררות ספק: חוקרים מצביעים זה זמן רב על כך שסביר יותר שהכוהנים הם שניסחו אותן, והעבירו אותן לשואל בחדר נפרד. הרקליטוס ניסח את זה במשפט אחד שמצוטט אצל פלוטרכוס: האל שבדלפי ״אינו מסתיר ואינו מגלה — הוא מסמן״.

ואת הדוגמאות המפורסמות כדאי לקרוא עד הסוף. קרויסוס מלוד נענה שאם יצא נגד הפרסים ״יחריב ממלכה גדולה״; הוא יצא והפסיד את שלו. וכשהאשים את האל, הפיתיה השיבה לו ארבעה דברים בזה אחר זה: שגורל אי אפשר להימלט ממנו אפילו לאל; שאפולו כן פעל למענו ו״דחה את נפילת סארדיס בשלוש שנים״; שהחידה על הפרד התכוונה לכורש, שאמו ואביו משני עמים; ושהוא עצמו אשם, משום ש״היה עליו לשלוח ולשאול שוב האם האל התכוון לממלכתו שלו או לזו של כורש״. זו אולי השורה החשובה בכל היחידה: הכישלון מיוחס במפורש לכך שלא נשאלה שאלת המשך. ובאתונה, ב־480, ניתנה התשובה השנייה: ״חומת עץ בסוף יעניק זאוס״ — והאתונאים התווכחו עליה. הזקנים אמרו שזו גדר הקוצים שסביב האקרופוליס; אחרים אמרו שאלה הספינות; ותמיסטוקלס הצביע על כך שהשורה הקשה מדברת על ״סלמיס האלוהית״ ולא ״סלמיס האכזרית״, ולכן הנבואה מופנית לאויב. האורקל לא הכריע. הוא סיפק טקסט, והעיר הצביעה.

ומאיפה, אם כן, הגיעה הכוהנת הצורחת מעל הנקיק? הסדר הכרונולוגי של המקורות עונה על זה בעצמו. עד המאה הרביעית לפני הספירה המקורות שותקים לגמרי על מנגנון כלשהו — היא יושבת על החצובה ומשמיעה קולות, וזה הכול. במאה הרביעית מופיע אצל דיודורוס הנקיק, ועמו סיפור העיזים שקפצו וצרחו מעל חור באדמה. פלוטרכוס, במאה הראשונה לספירה, מזכיר אמנם ״רוח״ — אבל שולל במפורש את תמונת הטירוף, וכותב שהפיתיה יוצאת מן המפגש רגועה ושלווה, ושקול צרוד היה סימן לכך שנכפתה עליה פנייה שלא כדין. הטירוף עצמו מגיע אצל לוקאנוס, משורר אפי רומי, ומגיע לשיאו אצל פולמוסנים נוצרים. חוקר בן זמננו מסכם שהתמונה המודרנית היא הרכבה מאוחרת, ברובה רומית ואנטי־פגאנית; ויש אף השערה שהכול התחיל בתרגום שגוי — ה״מאניה״ של אפלטון, שבמקורה קרובה למילה היוונית לנבואה, נעשתה בלטינית ״אינסאניה״, כלומר אי־שפיות.

הפרק המודרני של אותו ויכוח נפתח ב־2001, כשצוות גיאולוגים וארכיאולוגים דיווח שמתחת למקדש נחתכים שני שברים טקטוניים, ושסלעי הביטומן שם יכולים לשחרר אתילן — גז מרדים ומתוק ריח. הממצא התפרסם בשלושה פרסומים עד 2003, וב־2007 פורסמה נגדו התנגדות מנומקת. ולצד כל זה עומדות שתי אמרות שכולם מכירים, ״דע את עצמך״ ו״שום דבר בהגזמה״, שפאוסניאס מייחס לשבעת החכמים — ואיש אינו יודע היכן, או אם בכלל, הן היו חקוקות; המקורות נותנים חמישה מקומות שונים, והיו אולי פתגמים רווחים ולא כתובת רשמית. חמש מן האמרות האלה נמצאו חקוקות על אבן בְּאַי חַ׳נוּם שבאפגניסטן, מן המאה השלישית לפני הספירה, ועליהן כתוב שהובאו ״מפּיתוֹ הקדושה״. ארבעת אלפים קילומטרים מדלפי.