אתנה, הלידה מן הראש, והגרזן שאינו בטקסט

אצל הסיודוס הסיפור בנוי משני קטעים שאינם סמוכים זה לזה. בראשון זאוס נושא את מֶטִיס, ״החכמה שבאלים ובבני האדם״, ונאמר לו שייוולדו לה ילדים חכמים מאוד: תחילה בת ״שווה לאביה בכוח ובתבונה״, ואחריה בן ״עז רוח, מלך אלים ואנשים״. לכן, בעצת גאיה ואורנוס, הוא בולע אותה — ״כדי שתמציא לו טוב ורע״ ולא יקום אחר במקומו. ובקטע השני, כמה עשרות שורות אחר כך: ״וזאוס עצמו הוליד מראשו את בהירת העיניים, הנוראה, מעוררת המדון, מובילת הצבאות״. זה הכול. אין גרזן. אין הפייסטוס. אין פרומתאוס. וגם הקשר הסיבתי בין הבליעה ללידה אינו נאמר במשפט אחד — שני הקטעים פשוט עומדים זה אחרי זה.

הגרזן מגיע מן הציירים. בגביע במוזיאון הבריטי, מעשה ידי צייר פרינוס משנת 555–550 לפני הספירה בערך, נראה הפייסטוס בבגדי פועל פותח את גולגולתו של זאוס בגרזן כפול־להב, בזמן שזאוס יושב על כסאו עם הברק ואתנה יוצאת חמושה במגן; הנפח משמש כאן במקצוע של אלת לידה. ברשימה שערך חוקר גרמני ב־1880 נמנו שלושים וחמישה כדים שמראים את הלידה הזאת — ורק חמישה מהם מציגים את אתנה על ברכי אביה, כלומר אחרי הלידה. השאר מראים את הרגע עצמו. כלומר הדימוי שיש לכולנו בראש נוצר בסדנאות של קדרים, מאה וחצי אחרי הטקסט הקדום, ומשם חזר אל הסיפורים.

הסיפור השני שאתנה מזוהה איתו הוא התחרות על אתונה — הזית מול מעיין המים המלוחים — והוא תלוי, כמעט כולו, במשפט אחד. פאוסניאס, מדריך תיירים מן המאה השנייה לספירה, כותב: ״כל הפסלים שאתם רואים במה שקרוי החזית מתייחסים ללידת אתנה, ואלה שבחזית האחורית מייצגים את התחרות על הארץ בין אתנה לפוסידון״. זה התיעוד הקדום היחיד לזיהוי חזיתות הפרתנון, וכל מה שנכתב מאז נשען עליו. באֶרֶכתֵאיוֹן הסמוך תיאר פאוסניאס גם מי ים בבור ואת קווי המתאר של קלשון חקוקים בסלע.

ולעץ הזית יש גם פרט שמראה איך סיפור גדל. הרודוטוס, שכתב כדור אחרי המאורע, מספר שכשהפרסים שרפו את האקרופוליס ב־480 לפני הספירה נשרף גם הזית הקדוש — וכשעלו האתונאים למחרת, ״נץ עלה מן הגזע באורך של אמה בערך״. פאוסניאס, שש מאות שנה אחר כך, מספר את אותו סיפור בדיוק: העץ נשרף, ״ובאותו יום עצמו שבו נשרף צמח שוב לגובה שתי אמות״. אותו נס, כפול בגודלו, עם המרחק שבין המספרים.

מסביב לאלה הזאת פעלה עיר, ולה היה טקס. בפאנאתנאיה נשאו לאקרופוליס פֶּפְּלוֹס — שמלה גדולה — שאָרגו אותו נערות ונשים ייעודיות, ועליו נארגה מלחמת האלים בענקים. הוא הובל תלוי על תורן של ספינה על גלגלים, ובסוף הדרך נמסר — וכאן הפרט המכריע — לפסל העץ הישן של האלה, ולא לענק הזהב והשנהב שבפרתנון. הקולוסוס של פידיאס מעולם לא הולבש. ועל בסיסו של אותו קולוסוס, מספר פאוסניאס, הייתה חקוקה בתבליט לידתה של פנדורה.

ומה שאינו מוסכם ראוי למנות במפורש. לא ידוע אם אתנה קרויה על שם אתונה או אתונה על שמה; לוחות הכתב ההברתי מן התקופה המיקנית מאפשרים את שתי הקריאות, ויש טענות מנוגדות על הסיומת ועל שם מקום קדם־יווני. לא מוסכם מה פירוש ״פאלאס״, התואר הצמוד לשמה — ארבעה הסברים מתחרים, כולם עתיקים. ולא מוסכם מה מתואר באפריז של הפרתנון: הקריאה המקובלת היא תהלוכת הפאנאתנאיה, אבל ב־1996 הציעה ג׳ואן קונלי שמדובר בקרבן בנותיו של אֶרֶכתֵאוֹס, ומרטין קרופ ואחרים פרסמו נגדה. לא הוכרע. וגם הסיפור על ארכנה, האורגת שאתנה מענישה, אינו מופיע בשום מקור יווני — הוא אובידיוס, ועליו יחידה משלו בהמשך.

ועל האובייקטים עצמם עברו דברים שראוי לדעת. את פסלי הפרתנון צייר האמן ז׳אק קארה ב־1674; שלוש עשרה שנה אחר כך, ב־26 בספטמבר 1687, פגע פגז ונציאני במקדש ששימש מחסן אבק שריפה עות׳מאני, כשלוש מאות בני אדם נהרגו והבניין התפוצץ. הרישומים של קארה הם התיעוד היחיד של חלק ניכר מן הפיסול. פסלו של פוסידון נשבר ב־1688 כשמורוזיני ניסה להוריד אותו; שבריו מחולקים היום בין לונדון לאתונה, וכך גם האפריז. מיתוס אחד, מקור ספרותי אחד, שלוש מאות אלף פרטים חסרים.