דמטר ופרספונה, וכל מה שאובידיוס הוסיף

הטקסט הקדום ביותר הוא המנון בן מאות שורות מן המאה השביעית לפני הספירה, בלי שם מחבר. הוא פותח בפרט שנוטים להשמיט: זאוס הוא שנתן אותה. ״זאוס אוסף העננים, שנתן אותה להאדס, אחי אביה, שתיקרא אשתו רבת החן״. האב הוא מקור החטיפה, וזה כתוב בשיר ולא בפרשנות מודרנית. דמטר מחפשת ופונה להליוס, כי הוא היחיד שרואה הכול מלמעלה, והוא מאשר לה שזאוס אישר. ואז היא יורדת לאלאוסיס בדמות ״אישה זקנה שנפסקה ממנה הלידה״, יושבת ליד באר הבתולה, ובנותיו של קֶלֶאוֹס — קלידיקה, קלייסידיקה, דֶמוֹ הנחמדה וקליתואה, כולן בשמותיהן — לוקחות אותה הביתה. שם משרתת בשם יַאמְבֶּה מצחיקה אותה בבדיחות, והיא מבקשת לשתות תערובת של קמח שעורים, מים ונענע. היא מסרבת ליין. הפרט הזה חשוב יותר משהוא נראה.

ואז, בלילות, היא מטמינה את התינוק דֶמוֹפוֹן בלב האש ומושחת אותו באמברוסיה ביום, כדי לעשותו בן אלמוות. האם רואה וצועקת, והאלה מפסיקה ומודיעה מה נמנע ממנו. אחר כך היא דורשת שהעיר תבנה לה מקדש, מתיישבת בו, וממיטה על העולם רעב — ״שנה איומה ואכזרית לבני האדם... האדמה לא הצמיחה את הזרע״. זה אמצעי לחץ, לא עונה: שנה אחת רצופה, שנועדה לכפות על זאוס לוותר. וכשהרמס נשלח להביא את הבת בחזרה, האדס נותן לה בחשאי לאכול גרעין רימון אחד. התוצאה, בלשון השיר: ״שליש מן השנה המסתובבת תרד בתך אל החושך והאפלה, ובשני השלישים תהיה איתך״. גרעין אחד. שליש שנה.

וכעת הגרסה שכולנו מכירים. אובידיוס, ״מטמורפוזות״ ספר חמישי, בערך שנת 8 לספירה — שמונה מאות שנה אחר כך, בלטינית. אצלו החטיפה מתרחשת בסיציליה, ליד אגם פֶּרגוּס סמוך להֶנָה. אצלו יש מניע רומנטי שהומצא שם: ונוס שולחת את קופידון לירות בפלוטו. אצלו יש את הנימפה קיאנה שמנסה לחסום ונמסה לתוך בריכתה, ואת ארתוסה שמעידה, ואת אסקלפוס המלשין שהופך לעוף לילה, ואת הילד שלעג לאלה והפך ללטאה. ואצלו יש שבעה גרעינים ושישה חודשים מול שישה. אפולודורוס, שכתב בין לבין, שומר גרעין אחד ושליש שנה. כלומר כמעט כל פרט בגרסה העממית — סיציליה, חץ האהבה, שבעת הגרעינים, חצי השנה מתחת לאדמה — הוא רומי.

וגם ההסבר העונתי ראוי לבדיקה. השיר אינו נוקב בשם של עונה, אינו אומר ״חורף״, ואינו קושר במשפט מפורש את היעדרה של פרספונה למחזור צמחייה חוזר. יש אפילו טענה הפוכה: בלוח השנה החקלאי של הים התיכון, הגרעין שנאסף נשמר במחסנים תת־קרקעיים דווקא בקיץ היבש, ונזרע באדמה עם הגשמים הראשונים — כך שהתקופה שבה הזרע ״מתחת לאדמה״ אינה החורף. מי שמעלה את הטענה הזאת מודה בעצמו שהשיר אינו אומר זאת. אבל די בכך כדי לראות ש״פרספונה יורדת ולכן חורף״ היא פרשנות, לא ציטוט.

ומה שהשיר כן עושה הוא לייסד פולחן, והוא היה אמיתי ונמשך אלף שנה. מסתורי אלאוסיס נערכו בחודש בּוֹאֶדרוֹמיוֹן, ספטמבר־אוקטובר; ביום מסוים רחצו הנחנכים בים בפלרון; ואחר כך יצאה תהלוכה מן הקרמייקוס לאורך הדרך הקדושה, כעשרים ושניים קילומטרים, בקריאה ״יאקכֶה!״ — עד אולם הטקסים שהורחב כדי להכיל אלפי אנשים. הכהן הראשי בא ממשפחת האֶאוּמוֹלפּידים ושימש כל חייו. ומי יכול היה להיחנך? כמעט כל אחד — נשים, עבדים, זרים; התנאים היו היעדר אשמת דם ויכולת לדבר יוונית. לא מעמד, לא אזרחות, לא מין. והעונש על גילוי מה שראו שם היה מוות.

ולכן מה שידוע על התוכן עצמו הוא כמעט כלום. הדבר הקונקרטי היחיד שנשמר הוא נוסחה בת ארבעה פעלים, שציטט קלמנס מאלכסנדריה: ״צמתי; שתיתי את הקיקיאון; לקחתי מן התיבה; ולאחר שעשיתי את מלאכתי, הנחתי בסל, ומן הסל אל התיבה״. זהו. ופעם אחת בלבד נכנס הסוד הזה לתיעוד ההיסטורי — כאישום פלילי. באביב 415 לפני הספירה הושחתו בלילה אחד פסלי ההרמס ברחבי אתונה, והחקירה התרחבה לאישום נפרד: שאנשים ביצעו את המסתורין בבתים פרטיים. אלקיביאדס, שזה עתה מונה לאחד ממפקדי המשלחת לסיציליה, הופלג תחת אישום, נקרא בחזרה, ברח במקום לעמוד למשפט, נידון בהיעדרו, רכושו הוחרם והכהנים קיללו אותו.

ומה בכל זאת קרה שם? ההשערה המפורסמת, משנת 1978, היא שהקיקיאון הכיל אלקלואידים פסיכואקטיביים מפטריית הכימשון שגדלה על שעורה. רוב הקלאסיקאים דחו אותה, בין היתר בטענה שהכימיה לא מסתדרת. ב־2026 פורסם מחקר שהראה ניסויית ששיטות עיבוד עתיקות בסביבה בסיסית כן יכולות להמיר את האלקלואידים הרעילים לחומר פסיכואקטיבי. זה עדיין אינו מראה שמישהו באלאוסיס עשה זאת — אבל המשפט ״הכימאים אומרים שזה בלתי אפשרי״ כבר אינו זמין. ולטר בורקרט הציע הסבר אחר לגמרי: צום ממושך, המתח, והסעודה שבסופו. הוויכוח פתוח, והמסתורין עצמם נסגרו בצו של תאודוסיוס בשנת 392 לספירה, וכמה שנים אחר כך נבזזו המקדשים.