החלוקה בגורל, ואיך נקבעה הריבונות

באיליאדה, שיר חמישה עשר, אומר פוסידון לשליחה שבאה להעביר לו פקודה מזאוס: ״שלושה אחים אנחנו, שילדה רהיאה לקרונוס — זאוס, ואני, והשלישי הוא האדס... והכול חולק לשלושה חלקים, וכל אחד קיבל את כבודו. אני הגרלתי לשבת לעד בים האפור, האדס הגריל את החושך הערפילי, וזאוס לקח את השמיים הרחבים באוויר ובעננים. אבל האדמה נותרה משותפת לכולנו, וכך גם האולימפוס הגדול״. זהו הקטע שכל ספר מיתולוגיה מצטט כתיאור סדר העולם. ובמקומו, בתוך השיר, הוא משהו אחר לגמרי.

הוא טיעון שפוסידון מפסיד בו. זאוס שלח את איריס לצוות עליו לרדת משדה הקרב, ואיים בכוח. נאום החלוקה הוא הסירוב שלו, והוא בנוי כתביעה משפטית: אנחנו שווים, הגורל קבע לכל אחד את תחומו, שדה הקרב נמצא על האדמה, והאדמה היא שטח משותף — ולכן לזאוס אין כאן סמכות. ואיריס אינה מפריכה את החלוקה. היא עונה בעיקרון אחר לגמרי — בכורה. זאוס נולד ראשון, ולכן יש לו קדימות. פוסידון נכנע, ובמרירות: קשה עליו, הוא אומר, שמישהו מדבר בכעס אל מי ששווה לו במנה. כלומר הקטע מתעד שתי תיאוריות מתחרות של ריבונות בהתנגשות — הגרלה בין שווים מול בכורה — והשיר נותן לבכורה לנצח בלי לומר אף פעם שההגרלה בטלה. ועוד דבר: הומרוס אינו אומר מתי ההגרלה נערכה ובאיזו הזדמנות. הקישור שלה לניצחון על הטיטאנים הוא סידור מאוחר של עורכים.

ויש לזה מקבילה שמחייבת מחשבה. בטקסט האכדי ״אַתְרַחַסִיס״, מן האלף השני לפני הספירה, כתוב: ״הם לקחו את תיבת הגורלות, הטילו את הגורלות; האלים עשו את החלוקה. אַנוּ עלה אל השמיים, ואֶנְלִיל לקח את הארץ לעמו. הבריח שסוגר את הים הוקצה לאֶנְקִי מרחיק הראות״. שלושה אלים, שלושה תחומים, חלוקה בהגרלה. הפרט הזה — המנגנון, הגורל — ספציפי מדי ושרירותי מדי מכדי שיהיה רעיון אוניברסלי שצץ פעמיים, ולכן זו אחת הראיות החזקות לטענה על קשר בין המסורות. ושימו לב להבדל שדווקא הוא מעניין: בגרסה האכדית החלוקה מלאה, ובגרסה היוונית נשאר שטח משותף — ובדיוק עליו מתנהל הוויכוח בשיר חמישה עשר.

ומה עם האיום האחרון על המלוכה? גם כאן שני מקורות, שתי עלילות. אצל הסיודוס, אחרי נפילת הטיטאנים, גאיה יולדת את טיפואאוס, ומכתפיו ״מאה ראשי נחש״; זאוס מרעים, חלק גדול מן האדמה נחרך, והיצור מושלך לטרטרוס. אצל אפולודורוס, בערך שש מאות שנה אחר כך, זה קרב אחר לגמרי: זאוס נרדף עד להר קַסִיוֹס שליד סוריה, וטיפון חוטף ממנו את החרמש שלו עצמו וכורת את גידי ידיו ורגליו, מסתיר אותם במערה הקוריקית ומפקיד עליהם דרקונית בשם דלפינה. הרמס ואיגיפאן גונבים את הגידים בחזרה ומחזירים אותם למקומם, ורק אז זאוס מנצח. בגרסה הקדומה זאוס אינו מובס לרגע; בגרסה המאוחרת הוא משותק ונזקק להצלה. וההר עצמו אמיתי: הר קסיוס הוא ג׳בל אַקְרָע, 1,728 מטר, על גבול סוריה־טורקיה ליד שפך האורונטס, כשלושים קילומטרים דרומית לאוגרית — ההר שבו שוכן אל הסערה במיתולוגיה הכנענית, ובית תשוב אצל החורים. היסטוריון אחד כינה אותו ״האולימפוס של המזרח הקדום״.

לצד הזאוס הזה יש זאוס אחר לגמרי, והוא מוסדי. באודיסיאה, שיר תשיעי, אודיסאוס אומר לקיקלופ: אנחנו מתחננים לברכיך, וזאוס הוא נוקם המתחננים והזרים. והקיקלופ עונה: ״טיפש אתה, זר... הקיקלופים אינם שמים לב לזאוס נושא האיגיס ולא לאלים המאושרים, שהרי אנחנו טובים מהם בהרבה״. שימו לב למבנה: השיר שם את הדוקטרינה בפיו של מי שחייו בסכנה, ואת ההכחשה בפיו של המפלצת. וזה לא רק ספרות. פאוסניאס מתאר בבית המועצה באולימפיה פסל של זאוס הַשְׁבוּעָה, אוחז ברק בכל יד, ״מכל פסלי זאוס זה שנועד ביותר להטיל אימה בלב חוטאים״; לפניו נשבעו הספורטאים, אבותיהם, אחיהם ומאמניהם על נתחי בשר חזיר שלא יחטאו למשחקים, והספורטאים נשבעו בנוסף שהתאמנו כהלכה במשך עשרה חודשים רצופים; ולרגלי הפסל עמד לוח ברונזה ועליו חרוזים שנועדו להפחיד את מי שנשבע לשקר. חפץ אמיתי, בניין אמיתי, נוהל אמיתי.

והיוונים עצמם לא קיבלו את כל זה בשתיקה. כסנופאנס מקולופון, במאה השישית לפני הספירה, כתב: ״הומרוס והסיודוס ייחסו לאלים כל מה שנחשב חרפה וגנאי אצל בני אדם: גניבה, ניאוף, והונאה הדדית״ — ובאותה נשימה גם את הביקורת החריפה יותר, שאילו היו לסוסים ולשוורים ידיים לצייר בהן, היו האלים שלהם נראים כסוסים וכשוורים; ושהכושים אומרים שאליהם שחורים וסולדי אף, והתראקים שאליהם כחולי עיניים ואדומי שיער. אצל אוריפידס, במחזה מ־416 לפני הספירה בערך, אומר גיבור על הבמה: ״אינני מאמין שאלים מנאפים, או כובלים זה את זה בשלשלאות. מעולם לא האמנתי בזה ולעולם לא אאמין... אם אל הוא באמת אל, הוא מושלם ואינו חסר דבר. אלה שקריהם העלובים של משוררים״. ואפלטון, ב״מדינה״, רצה שהסיפורים על אורנוס ועל קרונוס ״ייקברו בשתיקה״, ונימוקו אינו שהם שקריים אלא שצעיר ילמד מהם שבעשותו מעשים נוראים הוא רק הולך בעקבות הגדול והראשון שבאלים. ארבעה יוונים, ארבע עמדות, כולן לפני שנת 350 לפני הספירה. ״היוונים האמינו ש…״ הוא משפט שאין לו על מה לעמוד.