פרומתאוס, פנדורה, והכד שאינו קופסה

להסיודוס יש שני שירים, ובשניהם מסופר החלק הזה — ובכל אחד מהם משהו אחר. ב״תאוגוניה״ יש את הוויכוח במֵקוֹנֶה, שבו פרומתאוס חותך שור ומחלק את הנתחים כדי להערים על זאוס; את גניבת האש בתוך גבעול שומר חלול; את הכבילה, את הכלוב ואת הנשר שאוכל את כבדו; ואת הרקלס שמשחרר אותו. יש בו גם אישה שנוצרה כמחיר האש — אבל היא אינה נקראת בשם, ואין לה שום כד. ב״עבודות וימים״, לעומת זאת, אין את מקונה ואין את הסלע ואין את הנשר — אבל יש את פנדורה בשמה ויש את הכד. הפייסטוס מעצב אותה מחומר, אתנה מלבישה וחוגרת, אפרודיטה נותנת חן וכמיהה, והרמס מכניס בה ״שקרים ומילות ערמה וטבע רמאי״. ומכאן הנקודה שכדאי לקחת: שני החלקים המפורסמים ביותר ב״מיתוס פנדורה״ — הכד, ופרומתאוס על הסלע — לא נמצאים יחד באף טקסט קדום.

ומה שאין בטקסט הוא כמעט כל מה שמספרים. ״עבודות וימים״ אינו אומר שפנדורה הייתה סקרנית — אין בו מילה על מניע, לא לחיוב ולא לשלילה. הוא אינו אומר שהכד היה שלה, או שהביאה אותו איתה, או מאיפה הגיע. הוא אינו אומר שנאסר עליה לפתוח. הוא אינו אומר שנענשה על כך. והוא ודאי אינו אומר ״קופסה״: המילה היא פִּיתוֹס, כד אחסון גדול, מן הסוג שעומד על הרצפה ומגיע לאדם עד המותניים. הסקרנות, האיסור והעונש מיובאים ממקום אחר — מסיפורה של פסיכה אצל אפוליוס, ומחוה.

את הרגע שבו הכד נעשה קופסה אפשר להצביע עליו. ארסמוס מרוטרדם, ב״אדגיה״, אמרה מספר 31 שכותרתה ״הטיפש לומד רק אחרי שניזוק״, כותב בלטינית שיופיטר שולח את האישה ״עם פִּיקְסִיס יפהפייה, שמסתירה בתוכה כל מין של אסון״. פיקסיס היא תיבה קטנה עם מכסה. הנוסח המורחב של ״אדגיה״ הודפס ב־1508. ושימו לב שארסמוס שינה שני דברים ולא אחד: הוא הפך את הכד לקופסה, והוא שלח את פנדורה לפרומתאוס ולא לאפימתאוס. מ. ל. ווסט שיער שארסמוס בלבל בין הסיפור הזה לבין הקופסה שפסיכה נושאת מן השאול אצל אפוליוס; זו השערה מקובלת, לא עובדה, וארסמוס עצמו אינו מנמק. הכותרת של ספרה של נטלי היינס מ־2020, ״הכד של פנדורה״, היא בדיוק התיקון הזה.

ומה נשאר בפנים? אצל הסיודוס, ״רק התקווה נשארה שם, בבית שאין לשוברו, מתחת לשפת הכד, ולא עפה החוצה; כי לפני כן סגר המכסה עליה, ברצונו של זאוס אוחז האיגיס״. ועל המשפט הזה מתווכחים עד היום, כי הוא סובל שתי קריאות הפוכות בדיוק: אם התקווה נשארה איתנו — היא מתנה; ואם היא נכלאה בכד יחד עם שאר הרעות ולא הגיעה אלינו — היא נמנעה מאיתנו. ולקדמונים היו על כך עוד עמדות. אצל תאוגניס, משורר מן המאה השישית, התמונה מתהפכת: הרוחות הטובות בורחות מן הכד ונוטשות את בני האדם, והתקווה היא שנשארת. באוסף המשלים המיוחס לאיסופוס, זאוס אסף לכד דווקא את הדברים המועילים, כך שהפתיחה מאבדת אותם. וב״פרומתאוס הכבול״ פרומתאוס מתפאר שנתן לבני התמותה ״תקוות עיוורות״ כדי שיחדלו לראות מראש את מותם — כלומר תקווה כהרדמה, שניתנה בכוונה. ואצל אפלטון, ב״פרוטגורס״, זה כבר סיפור אחר לגמרי: אפימתאוס מחלק תכונות לבעלי החיים ונגמרות לו לפני שהגיע לאדם, ופרומתאוס גונב כדי לפצות. שם הוא לא מורד — הוא מתקן תקלת חלוקה.

והאמנות הקדומה מוסיפה עוד תפנית. בגביע לבן־קרקע במוזיאון הבריטי, שיוחס לצייר טרקיניה ומתוארך לשנים 470–460 לפני הספירה בערך, נראית אישה ניצבת חזיתית ונוקשה כפסל עץ ארכאי בזמן שאתנה והפייסטוס מלבישים אותה — והשמות חרוטים לצידה. השם שלה שם אינו פנדורה. כתוב אַנֶסִידוֹרָה, ״זו שמעלה מתנות״. בכלי אחר באותו מוזיאון, מעשה ידי צייר ניוביד משנות 460–450 לפני הספירה, מקיפים שבעה אלים אישה חדשה ונוקשה — ובכל הסצנה אין שום כד. הקלאסיקאית ג׳יין הריסון בנתה על העדות הזאת ב־1903 טענה שהסיודוס הוריד בדרגה אלה קדומה של האדמה והפך אותה לעונש. הטענה שנויה במחלוקת עד היום, והכתובת על הגביע היא מה שמחייב להתמודד איתה.

ונשארה שאלה אחת על הטרגדיה שממנה הגיע כל הדימוי המודרני. ״פרומתאוס הכבול״ נמסר תחת שמו של אייסכילוס והתקבל ככזה כבר באלכסנדריה, אבל מאז 1857 מתנהל ויכוח אם הוא שלו; מארק גריפית׳ הפך את השאלה למרכזית ב־1977, ווסט הציע את בנו אופוריון כמחבר, וניתוח סגנוני ממוחשב מ־2020 הגיע שוב למסקנה שלא אייסכילוס. אין הכרעה. וחשוב מזה: המחזה ששרד הוא שליש מטרילוגיה, ובחלקים שאבדו הרקלס משחרר את פרומתאוס וזאוס משחרר את הטיטאנים — כלומר הסוף היה פיוס. שלי כתב בהקדמה ל״פרומתאוס משוחרר״ שלו ב־1820 שהוא ״סלד מקטסטרופה חלשה כל כך כמו פיוס בין אלוף המין האנושי לבין מדכאו״, ולכן כתב סוף אחר. הפרומתאוס הרומנטי, המורד שאינו מתפשר, בנוי כולו על החלק ששרד מתוך מבנה שסופו היה אחר.