קרונוס, זאוס, ומלחמת הדורות

רהיאה יולדת לקרונוס ילדים, והוא בולע כל אחד מהם מיד. כשהיא הרה בזאוס היא פונה לגאיה ולאורנוס לעצה, והם שולחים אותה ״ללִיקְטוֹס, אל אדמתה העשירה של כרתים״, ושם האדמה מקבלת את התינוק ומסתירה אותו ״במערה נידחת במקומות הנסתרים של האדמה הקדושה, בהר אַיְגַאיוֹן מכוסה היער״. לקרונוס נותנים אבן עטופה בחיתולים. מאוחר יותר זאוס מאלץ אותו להקיא את הכול, והאבן — זו הפרט היפה — מוצבת ״בפִּיתוֹ, מתחת לגאיות פרנסוס, לאות ולפלא לבני תמותה מכאן ואילך״. כלומר הסיפור נגמר בחפץ אמיתי שמבקרים בדלפי הראו עליו באצבע.

ומה שאין בטקסט חשוב לא פחות ממה שיש בו. אין בו עז בשם אָמַלְתֵּיאָה. אין בו קוּרֶטים שמקישים במגיניהם כדי להחריש את בכי התינוק. ואין בו לא הר אִידָה ולא הר דִּיקְטֶה — המערה הכרתית שמראים בה היום למבקרים היא זיהוי מאוחר. גם אופן ההקאה שונה ממקור למקור: אצל הסיודוס זאוס מכריע אותו בכוח ובעצת האדמה, ואילו אצל אפולודורוס, שש מאות שנה אחר כך, מֶטִיס נותנת לקרונוס סם שמאלץ אותו להקיא — תחילה את האבן ואחר כך את הילדים. גרסה מסודרת יותר, מכנית יותר, ובה למטיס תפקיד שאין לה בטקסט הקדום.

המלחמה עצמה נמשכת עשר שנים ואיש אינו מכריע. זאוס משחרר מתחת לאדמה את קוֹטוֹס, בְּרִיאָרֵאוֹס וגִיֶס — שלושת בעלי מאה הידיים — מאכיל אותם נקטר ואמברוסיה, ואומר להם להראות את כוחם. הם משליכים שלוש מאות סלעים בבת אחת. הטיטאנים יורדים לטרטרוס, והסיודוס מודד את המרחק לשם באופן שכדאי לזכור: סדן נחושת שנופל מן השמיים היה מגיע לארץ ביום העשירי, ותשעה ימים נוספים היה נופל מן הארץ אל טרטרוס.

ועכשיו לחלק המוזר. אותו הסיודוס עצמו, בשיר השני שלו, ״עבודות וימים״, מתאר את גזע הזהב — בני האדם הראשונים — שחיו ״בימי מלכותו של קרונוס״, ״כמו אלים, בלי צער בלב, רחוקים ופטורים מעמל ומיגון״, ואחרי מותם נעשו רוחות טהורות השומרות על בני אדם. לא פשע, לא קניבליזם, ולא מילת שיפוט אחת על קרונוס. באובידיוס זה נעשה חד עוד יותר: תור הזהב הוא הראשון, ״כשסטורנוס הוגלה אל הלילה וכל העולם נשלט בידי יופיטר, בא תור הכסף״ — כלומר שלטונו של זאוס הוא ההידרדרות. וברומא זה קיבל גם לוח שנה: הסטורנליה נפתחה ב־17 בדצמבר, נמשכה שבעה ימים בימי קיקרו, קוצרה לשלושה בידי אוגוסטוס והורחבה לחמישה בידי קליגולה; עבדים הוסבו לשולחן וקיבלו שירות מאדוניהם ״לזכר תור זהב קדום״; הקהל קרא ״יו, סטורנליה״; ובמקדש סטורנוס התירו באותו יום את כבלי הצמר שעל רגלי הפסל, כדי לסמן את שחרור האל.

ומכאן גם הגיעה הטעות המפורסמת ביותר בנושא. ״קרונוס הוא הזמן, ולכן בליעת הילדים היא הזמן שבולע הכול״ — זהו קיקרו, ״על טבע האלים״, שנת 45 לפני הספירה, והוא מציג את זה במפורש כאלגוריה. בספר השני שם כתוב שסטורנוס אחראי ל״מהלכן ומחזורן של העונות ותקופות הזמן״, ששמו נגזר מן היוונית קרונוס־כרונוס, ושהוא בולע את בניו משום ש״הזמן בולע את העידנים וזולל בלי שובע את השנים שחלפו״ — ושיופיטר כבל אותו כדי שמהלכו של הזמן לא יהיה בלתי מוגבל. זו קריאה של פילוסוף רומי במשחק מילים יווני. בהסיודוס אין מילה אחת על זמן.

איך נגמר המחזור הזה בכלל? אצל הסיודוס, בעצה של גאיה ואורנוס, זאוס לוקח את מטיס — ״החכמה שבכול״ — לאישה ראשונה, ואז בולע אותה, ״כדי שאיש אחר לא יחזיק במלוכה במקומו״. שימו לב למה שהשתנה: קודמיו כלאו או בלעו את הצאצאים; זאוס בולע את מקור האיום, כלומר את התבונה עצמה, והופך אותה לחלק ממנו. בטרגדיה ״פרומתאוס הכבול״ האיום מועתק למקום אחר לגמרי — הסוד המסוכן הוא שתטיס נועדה ללדת בן גדול מאביו, ופרומתאוס הוא שמחזיק בו. שני מנגנונים שונים לסיום אותו דפוס, משתי מאות שונות. והחוקר ה. ס. ורסנל טען ב־1993 שאין בכלל מה ליישב בין שני הקרונוסים: הסתירה היא המשמעות, והדת היוונית מחזיקה אותה בלי אי־נוחות. זו טענה שכדאי לקחת מכאן לכל שאר היחידות.