כאוס, גאיה, והמלכות שנלקחה בחרמש

הטקסט הקדום ביותר ששרד על בריאת העולם היווני הוא שיר של איכר מבויאוטיה בשם הסיודוס, שחוקרים מתארכים לטווח שבין 750 ל־650 לפני הספירה. הוא נפתח כך: ״ראשית לכול נהיה כָאוֹס, ואחריו גאיה רחבת החזה, יסודם הבטוח של כל בני האלמוות... וטרטרוס האפל במעמקי האדמה רחבת הדרכים, וארוס, היפה באלים בני האלמוות״. מכאוס נולדים אֶרֶבּוֹס והלילה, ומהם האֶתֶר והיום. גאיה יולדת את אורנוס, השמיים, ״שווה לה, שיכסה אותה מכל עבר״ — ורק אחר כך, ממנו, את שנים עשר הטיטאנים. האחרון שבהם, כותב הסיודוס, הוא ״קרונוס בעל התחבולות, הצעיר והנורא שבילדיה, והוא שנא את אביו רב־האון״. שימו לב לסדר: גאיה אינה נולדת מתוך כאוס. היא באה אחריו.

והמילה עצמה. כָאוֹס ביוונית קרובה לפעלים חָסְקוֹ וחַיְנוֹ — לפעור, להיפתח לרווחה — ומאותו שורש הגיעה למילה האנגלית שפירושה תהום. מ. ל. ווסט, שהמהדורה שלו לתאוגוניה מ־1966 היא עדיין הפרשנות התקנית, מתרגם את המילה פשוט: פער. חוקרי הפילוסופיה הקדם־סוקרטית אומרים את אותו דבר — המונח מציין פתח, לא חומר. ומאיפה, אם כן, הגיע ״ערב־רב חסר צורה״? מאובידיוס, ״מטמורפוזות״ ספר ראשון, בערך שנת 8 לספירה: ״מסה גולמית ולא מפותחת... וכל היסודות המנוגדים והמבולבלים נערמו שם בגל חסר צורה״. זה בלטינית, שבע מאות שנה אחרי הסיודוס, ועל חומר — נושא שהסיודוס אינו מזכיר כלל. המשמעות האנגלית של ״אי־סדר גמור״ מאוחרת עוד יותר. וכדאי להוסיף סייג בכיוון ההפוך: ״תוהו ובוהו״ אינו תרגום של אף אחת משתי המילים האלה, אלא רעיון שמי נפרד.

מה שקורה אחר כך תופס בטקסט חצי שורה. אורנוס דוחס את ילדיו בחזרה לתוך האדמה ככל שהם נולדים; גאיה, במצוקה, יוצרת חרמש מצור אפור ומציגה את התוכנית לבניה; רק קרונוס עונה. היא מסתירה אותו במארב ונותנת בידו את החרמש, והוא סירס את אביו והשליך את מה שכרת מאחוריו. הסיודוס מקדיש לזה משפט אחד וממשיך הלאה. מן הדם שנפל על האדמה נולדו האֶרינִיוֹת, הענקים ״בנשק נוצץ״ ונימפות המילה; ומן הים, במקום שאליו נפלו האיברים, נולדה אפרודיטה.

וכאן המקורות חלוקים, והמחלוקת היא הנקודה. אצל הסיודוס אפרודיטה אינה בת לאיש, ואין לה אם, והיא מבוגרת מזאוס. אצל הומרוס, באיליאדה, היא בתם של זאוס ודיוֹנֶה. אפולודורוס, מחבר מדריך מיתולוגי מן המאה הראשונה או השנייה לספירה, שומר את הסירוס ומוסר את אפרודיטה לדיונה — כלומר מחזיק את שתי המסורות ומוותר על החיבור ביניהן. ומה עשה קורא יווני עם הסתירה הזאת? אפלטון, ב״משתה״, שם בפי אחד המשתתפים את הפתרון היפה ביותר: יש שתי אלות. ״המבוגרת, שאין לה אם, הנקראת אפרודיטה השמימית — היא בת אורנוס; הצעירה, בתם של זאוס ודיונה — אותה אנו מכנים הכללית״. הוא לא בחר. הוא הפך את הסתירה למשמעות.

ויש עוד שכבה, והיא ישנה בהרבה. בארכיון החתי בבוגאזקוי נמצא לוח בשם ״שיר קומארבי״, תרגום חתי של יצירה חורית, שמתוארך לעשורים הראשונים של המאה הארבע עשרה לפני הספירה — שש מאות שנה לפני הסיודוס. בו נמסרת המלכות בשמיים בארבעה דורות: אלאלו תשע שנים, אחריו משרתו אנו תשע שנים, אחריו משרתו קומארבי, ואחריו תשוב אל הסערה. וקומארבי מנצח את אנו בכך שהוא נושך ובולע את איבריו — ואז נאמר לו שהוא הרה משלושה אלים. ארבעה דורות, ירושה אלימה, סירוס, בליעה. שימו לב גם להיפוך: בטקסט החתי היורש בולע את האיברים ונעשה הרה, ואילו אצל הסיודוס הוא משליך אותם ואפרודיטה נולדת מהם, והבליעה מתרחשת דור אחר כך ובילדים. מי שטוען שיש כאן שאילה ממשית הוא מ. ל. ווסט בספרו מ־1997 ואיתו ולטר בורקרט; קרולינה לופס־רואיס מציעה מסלול אחר לגמרי, דרך פיניקיה ולא דרך אנטוליה; והאשורולוג הישראלי נתן וסרמן כתב בביקורת משנת 2001 שמה שיש כאן הוא כתמי דם, לא גופה. הוויכוח פתוח.

ודבר אחרון, שהוא בעצם המפתח לכל הפקולטה. הרודוטוס, במאה החמישית לפני הספירה, כותב משפט שאדם דתי לא אמור לכתוב: ״הסיודוס והומרוס היו, לדעתי, ארבע מאות שנה לפני זמני ולא יותר, והם אלה שחיברו ליוונים תאוגוניה, ונתנו לאלים את תאריהם, וחילקו להם כבוד ואומנויות, והציגו את צורותיהם״. כלומר הביוגרפיה של האלים היא, לפי היסטוריון יווני, יצירה של שני משוררים ששמותיהם ידועים. זה לא ביטול ולא לגלוג. זו הכרה בכך שגם למיתוס יש מחבר, תאריך, וגרסה מתחרה — ומכאן והלאה, זו הדרך שבה נקרא כאן כל סיפור.