הסוס, קסנדרה, והנפילה שאינה באיליאדה

הסיפור הקדום ביותר ששרד על נפילת טרויה נמצא באודיסאה, לא באיליאדה, והוא תופס שם פחות מדף. שלוש פעמים, ובקיצור. בספר הרביעי מספר מנלאוס איך הלנה הקיפה את הסוס שלוש פעמים, מיששה אותו, וקראה בשמם לראשי היוונים שבתוכו ״כשהיא מחקה את קולן של נשות הארגיים״. בספר השמיני מבקש אודיסאוס מן הזמר העיוור דמודוקוס לשיר על ״בניית סוס העץ, שעשה אֶפֵּאיוס בעזרת אתנה, הסוס שאודיסאוס העלה אל המצודה כמעשה תחבולה״. ובספר האחד־עשר, במפגש עם צללי המתים, הוא מספר איך עמדו להיכנס אל הסוס. זה הכול. אין לאוקואון, אין סינון, אין נחשים, אין מותו של פריאמוס ואין אינאס. יש סוס, בנאי בשם אפאיוס, אֵלה שעזרה לו, ותחבולה.

השכבה השנייה אבדה כמעט כולה. שני שירים מן ״המחזור האפי״ סיפרו את הסיפור במלואו, ומה ששרד מהם הוא תקצירי פרוזה שכתב מישהו בשם פרוקלוס. ב״איליאדה הקטנה״, המיוחסת ללסכס ממיטילנה: ״אֶפּאיוס, לפי הוראת אתנה, בונה את סוס העץ. אודיסאוס מכער את עצמו ונכנס לאיליון כמרגל, ושם הלנה מזהה אותו, והוא חובר אליה לתכנון כיבוש העיר״. ואילו ב״חורבן איליון״, המיוחס לארקטינוס ממילטוס, מופיעים כבר כל השחקנים: ״שני נחשים הופיעו והשמידו את לאוקואון ואחד משני בניו, אות שהבהיל כל כך את אנשי אינאס עד שנסוגו אל הר אידה. אז הרים סינון את אות האש לאכאים״; ״נאופטולמוס הורג את פריאמוס שנמלט אל מזבח זאוס״; ״איאס בן אילאוס, בנסותו לגרור את קסנדרה בכוח, עוקר עמה את פסל אתנה״ — והזעם היווני שם מופנה אל חילול הפסל. ושימו לב לפרט אחד: אצל ארקטינוס מת רק אחד משני בניו של לאוקואון, ומות האב הוא האות שמוציא את אינאס מן העיר לפני הטבח.

והשכבה השלישית היא זו שכולם מכירים. ורגיליוס כתב את האינאיס בין 29 ל־19 לפני הספירה, מת ב־21 בספטמבר 19, ביקש שכתב היד יישרף, ואוגוסטוס הורה לפרסם אותו בכל זאת. הספר השני כולו הוא אינאס שמספר בגוף ראשון, בסעודה בארמונה של דידו — כלומר גם כאן, כמו באודיסאה, הגרסה המפורסמת ביותר היא עדות של בעל עניין. שם נמצא המשפט ״אני חושש מן הדנאים גם כשהם נושאים מתנות״, שם מוטלת החנית אל בטן הסוס והחלל המהדהד גונח, ושם, ורק שם, טורפים הנחשים את שני הבנים, ושם נגרר פריאמוס הרועד אל המזבח עצמו ונשאר ״גו ענק על החוף, וראש עקור מן הכתפיים וגוף בלי שם״. כל זה נכתב בלטינית, בידי משורר רומי, כשבע מאות שנה אחרי האודיסאה, בשיר לאומי שכל תכליתו להעניק לרומא אבות טרויאנים. המשפט שמצטטים היום כאילו אמר אותו כוהן טרויאני הוא הקסמטר לטיני של ימי אוגוסטוס.

קסנדרה היא המקרה המובהק ביותר. אצל הומרוס היא מופיעה פעמיים: ״היפה בבנות המלך פריאמוס״, ״דומה לאפרודיטה הזהובה״, והיא זו שמבשרת לעיר על מות הקטור. אין נבואה, אין אפולון, ואין קללה. הקללה מופיעה לראשונה אצל אייסכילוס ב־458 לפני הספירה, ושם היא מנוסחת מפיה: ״הסכמתי ללוקסיאס ואז הפרתי את דברי״, ״מאז אותה אשמה לא יכולתי לשכנע איש בדבר״. אצל היגינוס היא נרדמה במקדש; אצל אפולודורוס מופיע הסיפור כסיפור; ואילו הגרסה שבה נחשים מלקקים את אוזניה היא ביזנטית, מן המאה השתים־עשרה לספירה — אלף ושש מאות שנה אחרי האיליאדה. כשמישהו מספר לכם ״את הסיפור של קסנדרה״, שווה לשאול מאיזו מאה.

ב־415 לפני הספירה העלה אוריפידס את ״נשות טרויה״, וזכה במקום השני. המחזה נפתח בפוסידון ובאתנה שמסכימים ביניהם להעניש את היוונים על מה שעשה איאס לקסנדרה במקדש, ואז הוא עובר לדבר היחיד שקורה בו: חלוקה. הקובה נופלת בגורלו של אודיסאוס, קסנדרה בגורלו של אגממנון, אנדרומכה בגורלו של נאופטולמוס. ואז מגיע הכרוז טלת׳ביוס ומודיע שנגזר על הילד אסטיאנקס להיות מושלך מן החומה, ובסוף הוא מחזיר את גופתו לסבתו על מגינו של הקטור. הנאום של הקובה מעל הגופה אינו מתאר את המוות; הוא מתאר את מה שהילד אמר: ״אילו דברים שקריים אמרתם עם שחר, כשהתגנב אל מיטתי וקרא לי בשמות חיבה והבטיח: סבתא, כשתמותי אגזור את שערי קצר״.

והאם המחזה הזה הוא על מלוס? זו קריאה מודרנית מוכרת, וכדאי לדעת בדיוק מה מבוסס ומה לא. מבוסס: מלוס נפלה בחורף 416–415 לפני הספירה, והמחזה הוצג בדיוניסיה של 415; תוכנו של המחזה הוא שעבוד נשים והריגת ילד; ותוקידידס מתאר את פרשת מלוס. לא מבוסס: שום מקור עתיק, ושום אמירה של אוריפידס, אינם קושרים בין השניים. נ׳ ת׳ קרואלי טוען שהמחזה נכתב כתגובה למצור; מארק רינגר משיב שאוריפידס כנראה כבר כתב אותו לפני שהמצור הסתיים, ושנותרו לו חודש או חודשיים לתקן. גילברט מארי כבר קשר ביניהם במבוא שלו מ־1905 — כלומר גם הקריאה הזאת היא בת מאה ועשרים שנה, ולא תגלית של ימינו. זו אינה עובדה; זו קריאה עם בעיית לוח שנה.

ולפעמים גם פסל הוא מקור. ב־1506 נחשף בגבעת האסקווילינו ברומא פסל שזוהה מיד עם ה״לאוקואון״ שפליניוס הזקן תיאר כיצירת מופת; הוא נעשה בידי פסלים מרודוס, קרוב לוודאי סביב 40–30 לפני הספירה, האפיפיור יוליוס השני רכש אותו זמן קצר אחרי הגילוי, והוא עומד היום בחצר המתומנת שבמוזיאוני הוותיקן. ב־1766 הפך הפסל הזה לנושא של אחד מספרי התיאוריה המשפיעים באירופה. גוטהולד אפרים לסינג כתב את ״לאוקואון: על גבולות הציור והשירה״ ובו הטענה שהזמן הוא תחומו של המשורר והמרחב תחומו של הצייר — ומכאן שהפסל צודק שאינו צועק בדיוק כשם שהמשורר צודק שהוא כן. הוויכוח שלו היה עם יוהאן יואכים וינקלמן. ואל גרקו צייר את אותה סצנה בציור שהגלריה הלאומית בוושינגטון מכנה הציור המיתולוגי היחיד הידוע שלו.

ומשם ואילך הסצנה חיה בעיקר בגרסה הרומית. ג׳ובני דומניקו טייפולו צייר בסביבות 1760 את תהלוכת הסוס אל תוך העיר, ובמעמקי התמונה נראה מעצרה של קסנדרה — כלומר הצייר הכניס לתוך תמונת החגיגה את האישה שאמרה שזו טעות. הקטור ברליוז כתב את ״הטרויאנים״ על פי ספרים ב׳ וד׳ של האינאיס, סיים את הפרטיטורה ב־12 באפריל 1858, וראה בחייו רק את שלוש המערכות האחרונות עולות על הבמה, ב־4 בנובמבר 1863 בפריז ובקיצוצים; ההעלאה המלאה הראשונה הייתה בקרלסרוהה ב־6–7 בדצמבר 1890, בניצוחו של פליקס מוטל, על פני שני ערבים. ובמערכה הראשונה שם מדווח אינאס שנחש ים טרף את לאוקואון — והטרויאנים מפרשים זאת כאישור. כריסטה וולף כתבה ב־1983 את ״קסנדרה״ וקראה את המלחמה כמאבק על כוח כלכלי ועל מעבר לסדר פטריארכלי. ובעברית יצא ב־2020 כרך אחד שמכיל את ״נשי טרויה״ ואת ״תיאסטס״ של סנקה, בתרגומה של רחל בירנבאום ובמשקלי המקור.