חרבת חזעה

ס. יזהר הוא שם העט של יזהר סמילנסקי, שנולד ברחובות ב-1916 ומת ב-2006. סיפורו הראשון התפרסם ב-1938 בכתב העת גליונות. חרבת חזעה נכתב ב-1949, שנה אחרי מלחמת העצמאות, ופורסם באותה שנה יחד עם הסיפור השבוי. יזהר עצמו שירת במלחמה כקצין מודיעין. הנובלה מסופרת מפי חייל ישראלי המשתתף בפעולה לפינוי כפר ערבי: היחידה מגרשת את התושבים, מעלה את הבתים באש, והמספר מתאר את הנשים הזקנים והילדים שמובלים משם, ובד בבד את הוויכוח הפנימי שלו עם עצמו ועם חבריו. הטקסט אינו מספק הכרעה ואינו מציע כפרה. יזהר המשיך לרומן הגדול ימי צקלג ב-1958. הוא זכה בפרס ברנר ובפרס ישראל ב-1959 ובפרס ביאליק ב-1991, וכיהן שנים רבות כחבר כנסת מטעם מפא"י. ב-1978 שודר עיבוד טלוויזיוני בבימוי רם לוי, ושר החינוך זבולון המר ניסה למנוע את השידור. השידור התקיים בסופו של דבר במועד מאוחר יותר.

הסיפור הפך לטקסט המכונן של הוויכוח הישראלי על 1948, וזו גם הסיבה שהוא ממשיך לפצל. קריאה אחת רואה בו מעשה אומץ מוסרי נדיר, עדות מוקדמת בזמן אמת לגירוש שהמדינה הכחישה במשך עשורים, וטקסט שהיסטוריונים חדשים נשענו עליו. קריאה שנייה, מן הימין, טוענת שהוא מכפיש את הצבא ומשרת תעמולה עוינת, וזו הייתה גם הטענה סביב השידור ב-1978. קריאה שלישית, ביקורתית מכיוון אחר, טוענת שזו ספרות של ירייה ובכייה: החייל מתייסר, מתאר את עצמו כמצפוני, ובכך מייצר לקורא הישראלי מקום נוח, בעוד תושבי הכפר נשארים אילמים ואין להם שם או קול משלהם. יזהר עצמו התנגד לקריאות סמליות והתעקש שהמקום הוא מקום ממשי ולא משל.