תמול שלשום

תמול שלשום ראה אור ב-1945 בהוצאת שוקן. במרכזו יצחק קומר, צעיר מגליציה שעולה לארץ ישראל בימי העלייה השנייה, נע בין יפו לירושלים, נכשל בעבודת האדמה ומתפרנס מצביעת בתים, מתלבט בין אהבה לאישה חילונית ובין העולם הדתי הירושלמי, ולבסוף מת ממחלת הכלבת. בעלילה משולב כלב רחוב בשם בלק, שיצחק צובע על גבו בשוגג כתובת המכריזה עליו ככלב משוגע. הכתובת קובעת את גורלו של הכלב ובסוף גם את גורלו של יצחק. בספר מופיעות דמויות היסטוריות אמיתיות בשמן, בהן יוסף חיים ברנר וא"ד גורדון, וכן דמות בשם חמדת שנקראה כבן דמותו של עגנון עצמו. עגנון נולד בבוצ'אץ' שבגליציה, עלה ב-1908, שהה בגרמניה מ-1913, חזר לירושלים ב-1924, זכה בפרס נובל לספרות ב-1966 יחד עם נלי זק"ש, ומת ב-1970.

הרומן נחשב מיד ליצירת מופת, וברוך קורצווייל כינה אותו אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים. הוויכוח סביבו לא נסגר. קורצווייל קרא בו משבר אמונה ומיניות מודחקת; אחרים קראו בו אלגוריה על האמן והיצירה; ואחרים על עקירות יהודית שאין לה תיקון. פרשת בלק היא מוקד המחלוקת: יש הרואים בכלב את הגורל היהודי, יש הרואים בו את הכתב עצמו ואת כוחו ההרסני, ויש הטוענים שכל פענוח חד משמעי מחמיץ את הכוונה. סביב מעמדו של עגנון בקאנון יש שתי טענות נגדיות. האחת גורסת שהנובל קיבע בחוץ לארץ תדמית שמרנית ומסורתית של הספרות העברית, ושמעמדו נשען על אישיותו הציבורית לא פחות מעל הטקסטים. האחרת גורסת שהעברית הרבדית שלו היא בדיוק ההישג, ושהקושי בקריאה הוא בעיה של הקורא ולא של הספר.