אמיל חביבי

אמיל חביבי נולד בחיפה ב-1922, ונשאר בה גם אחרי 1948, כשרוב ערביי העיר עזבו או גורשו. הוא היה מראשי המפלגה הקומוניסטית, ערך עשרות שנים את העיתון "אל-אתחאד", וכיהן בכנסת מטעם מק"י ואחר כך רק"ח מראשית שנות החמישים ועד 1972, אז פרש כדי לכתוב. ספרו "האופסימיסט" (1974) — הכרוניקה הסאטירית של סעיד אבו אל-נחס אל-מתשאאל — הפך לקלאסיקה של הספרות הערבית המודרנית ותורגם לעברית. ב-1990 קיבל מאש"ף את מדליית ירושלים לתרבות, וב-1992 את פרס ישראל לספרות.

חביבי הוא המקרה שמסרב להיכנס לקטגוריה: קומוניסט שראה בעצמו פלסטיני ואזרח ישראלי, שקיבל את שני הפרסים היריבים וסירב לוותר על אחד מהם. בישראל תקפו אותו על עמדותיו הפלסטיניות, ובעולם הערבי האשימו אותו שפרס ישראל מנרמל את הכיבוש; הוא תרם את כספי הפרס לארגון סעד פלסטיני. הוא מת ב-1996 בנצרת, ועל מצבתו בחיפה נחרתו שלוש מילים: "נשאר בחיפה".