האופסימיסט

האופסימיסט של אמיל חביבי ראה אור בערבית ב-1974 ותורגם לעברית ב-1984 בידי אנטון שמאס. גיבורו הוא סעיד אבו אל-נחס אלמתשאאל, איש ביש מזל שחוזר בהסתננות מלבנון לישראל אחרי מלחמת 1948 ומחפש לעצמו מקום; הוא הופך למשתף פעולה עם הרשויות, ושולח את פרקי קורותיו ממקום בלתי מזוהה בחלל או מאי מקום. שם הספר עצמו הוא מילה מומצאת המחברת אופטימיות ופסימיות לכדי עמדה אחת, ובכך מנסח את מצבו של אזרח ערבי במדינה שאינה שלו ואינה זרה לו. חביבי היה עיתונאי, מנהיג קומוניסטי וחבר כנסת, וב-1992 הוענק לו פרס ישראל לספרות ערבית. ב-1986 עלה עיבוד במה של הרומן בתיאטרון העירוני בחיפה, כהצגת יחיד של מוחמד בכרי בגרסה עברית ובגרסה ערבית, והוא הוצג גם בכפרים בגליל.

חשיבותו של הספר היא בכך שהוא הציע לקוראים העברים לא עדות ולא כתב אישום ישיר, אלא סאטירה שבה ההיעלמות של הגיבור פועלת כאלגוריה: אנשים שנוכחים פיזית במרחב הישראלי ובכל זאת אינם נראים. סביב הספר מתנהלים כמה ויכוחים. ראשית, מעמדו הכפול של חביבי עצמו, חבר כנסת ישראלי מצד אחד וסופר לאומי פלסטיני מצד אחר, עמד במרכז הוויכוח על מקומו בשתי התרבויות. שנית, מחקרים עדכניים מראים שהתרגום אינו מהלך ניטרלי: יש הטוענים שהוא מעברת את הזהות הפלסטינית ומכניס אותה לארון הספרים היהודי, ויש המשיבים ששמאס דווקא נוקט עברית גבוהה ומקראית כדי לתבוע לעצמו את המסורת הזאת מבפנים. שלישית, קיים פער בין הקאנוניזציה של הספר לבין תפוצתו: קהל הקוראים העברי שלו נותר מצומצם, בעוד שהעיבוד התיאטרוני הגיע לקהלים רחבים בהרבה.