מנחה מרוקאית

ארז ביטון נולד ב-1942 באוראן שבאלג'יריה להורים ילידי מרוקו, ועלה ארצה בגיל שש. בגיל עשר איבד את מאור עיניו מרימון שהתפוצץ בשדה ליד ביתו בלוד, למד בבית הספר לעיוורים בירושלים, שם שונה שמו לארז, והמשיך לתואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ולתואר שני בפסיכולוגיה בבר אילן. ספר שיריו הראשון, מנחה מרוקאית, ראה אור ב-1976, וכמעט לראשונה בעברית העמיד את חיי המשפחה והקהילה היהודית המרוקאית כנושא שירי ראוי, שילב מילים בערבית מרוקאית בתוך העברית, ונשען על צורות מסורתיות ופיוטיות במקום על מודלים מערביים. הספר הופיע בהקשר של השנים שאחרי מחאת הפנתרים השחורים ב-1971. ביטון המשיך לפרסם ספרי שירה, ייסד וערך משנת 1982 את כתב העת אפריון, וב-2015 זכה בפרס ישראל לספרות ושירה.

חשיבותו של הספר היא בכך שהוא יצר שפה: לא תלונה סוציולוגית אלא פואטיקה שלמה, שבה ההגירה, האובדן הלשוני והפער בין בית ההורים לבין המרחב הישראלי הופכים לחומר אמנותי. סמי שלום שטרית השווה את תפקידו לתפקידו של ביאליק וטען שהמציא את קולו של דור שלם. עם זאת, סביבו מתנהל אחד הוויכוחים הטעונים בתרבות הישראלית. הביקורת הממסדית קיבלה את הספר בפושרות, וההכרה הרשמית המלאה הגיעה רק כעבור כמעט ארבעה עשורים, עובדה שהמצדדים בטענת הדרת הקאנון המזרחי מציגים כהוכחה. מנגד יש הטוענים שהמונח שירה מזרחית עצמו יוצר מדור נפרד ומצמצם משוררים לזהות מוצאם. הוויכוח התחדד סביב ועדת ביטון לחיזוק מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, שזכתה גם לשבחים על תיקון היסטורי וגם לביקורת על פוליטיקה של זהויות.