זכרון דברים

זכרון דברים, הרומן הראשון של יעקב שבתאי, ראה אור ב-1977 ועוקב אחר תשעה חודשים בחייהם של שלושה גברים תל אביבים בני דור ההמשך של מייסדי תנועת העבודה: גולדמן, עורך דין; ישראל, נגן; וצזאר, רודף נשים. העלילה נפתחת במות אביו של גולדמן ונחתמת בהתאבדותו של גולדמן עצמו, ובין שני המוקדים האלה נפרשת מפה צפופה של עשרות דמויות משנה, בתים ומשפחות. הספר כתוב ברצף אחד, כמעט בלי חלוקה לפסקאות, במשפטים ארוכים במיוחד; שבתאי תיאר את הבחירה הזאת כמרד במשפט הקצר והקטוע שרווח בעברית של זמנו. הביקורת כמעט התעלמה מן הספר בצאתו, ורק כשנה לאחר מכן פרסם דן מירון רשימה נלהבת שהחלה לשנות את מעמדו. שבתאי זכה בפרס ברנשטיין ב-1978, מת ב-1981, והשאיר רומן שני, סוף דבר, שראה אור לאחר מותו וזכה בפרס עגנון ב-1984. ב-1995 עיבד עמוס גיתאי את הרומן לקולנוע.

כוחו של הרומן הוא בכך שהתחביר חסר הנשימה, ריבוי הדמויות והיעדר ההיררכיה בין עיקר לטפל מייצרים בקורא את התחושה שהוא חי בתוך עולם שאיבד את מרכז הכובד שלו. בסקר שנערך ב-2007 בקרב עורכים וסופרים נבחר זכרון דברים לרומן העברי הטוב ביותר שנכתב מאז קום המדינה, וזהו אחד המקרים הבולטים שבהם ספר שנדחה בתחילה הפך לאבן בוחן קאנונית. על משמעותו נחלקות הקריאות. הפרשנות המקובלת רואה בו קינה על דור המייסדים ועל האתוס הציוני הסוציאליסטי, ואילו עבודות מאוחרות יותר טוענות שהספר עוסק בחיים בעולם פוסט משיחי בעקבות קריאתו של שבתאי בגרשם שלום. ביקורת אחרת מצביעה על גבולות הקאנוניזציה: זהו עולם אשכנזי, תל אביבי וגברי מאוד, שהנשים והפריפריה כמעט נעדרות ממנו, והשאלה אם הוא מייצג את הישראליות בכללה נותרה פתוחה.