צלילה חוזרת

לוחם קומנדו ימי מהולל אינו חוזר מפעולה. בצוואה מוקלטת הוא מבקש מאשתו מירה להמשיך לחיות, ומוריש לה למעשה לוחם צעיר בשם יואב, חברו ליחידה. אחרי היסוס נפגשים השניים ונרקם ביניהם קשר רומנטי, עד שיואב נקרא בעצמו לפעולה נוספת והמעגל מאיים להיסגר מחדש. שמעון דותן ביים את הסרט, דורון נשר ולירון נירגד בתפקידים הראשיים, ולצדם עמי טראוב ודני מוג'ה. הצילום של דני שניאור, המוזיקה המקורית של זוהר לוי וההפקה של עמוס מוקדי. אורך הסרט כשמונים ושבע עד שמונים ותשע דקות. קרן הקולנוע הישראלי השתתפה בהפקה בסכום של כשבעים ושישה אלף שקלים, והסרט הוצג ב-1982 בפסטיבלים בברלין ובשיקגו וזכה בפרס מרכז הסרט הישראלי. הוא נחשב להישג מכונן של בוגרי בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, שבו למדו דותן ונשר.

צלילה חוזרת ממשיך את הקו שפתח מסע אלונקות, אך מזיז את המוקד. במקום להסתכל על הטירונות ועל מה שהיא עושה לגוף, הוא מסתכל על מה שהמוות הצבאי עושה לחיים שנשארים מאחור, ועל האופן שבו החבורה הלוחמת ממשיכה לנהל את חייהם של אלמנתה ושל יורשיה. הסרט מציב את מיתוס הלוחם המהולל ואת מוסד השכול בישראל כמערכת סגורה שקשה לצאת ממנה, ועושה זאת בטון מאופק ובלי נאום. חשיבותו גדלה בהקשר של שנת יציאתו, שנת מלחמת לבנון הראשונה, שבה השאלה על מחיר הלחימה נכנסה לשיח הציבורי הישראלי בעוצמה חדשה. המחלוקת סביבו נסבה בעיקר על מבנה העלילה. יש הרואים במוטיב הצוואה שמורישה אישה ללוחם אחר דימוי חד ואכזרי לכוחה של החבורה הצבאית על החיים הפרטיים. אחרים טוענים שהמהלך מלודרמטי ובלתי סביר, ושמירה, כמו נשים רבות בקולנוע הצבאי הישראלי, נשארת בעיקר אובייקט של גברים ולא סובייקט בפני עצמה.