מיסטר גאגא

תומר הימן ליווה את הכוריאוגרף אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע ומפתח שפת התנועה גאגא, לאורך כשמונה שנות צילום. הסרט משלב חזרות בסטודיו, קטעי מופע, ארכיון משפחתי וראיונות עם רקדנים, עם בני משפחה ועם שותפים לדרך, ומשרטט קו מהילדות בקיבוץ, דרך הלימודים אצל מרתה גרהאם ומוריס בז'אר בניו יורק ובאירופה, ועד לניהול הלהקה בתל אביב. במקביל הוא נוגע במות אשתו הראשונה, במחיר המשפחתי של העבודה ובאופן שבו נהרין מפעיל רקדנים. הסרט הופק בבית ההפקה של האחים הימן והוקרן בפסטיבלים בישראל ובעולם. הוא זכה להפצה תיאטרלית רחבה בחוץ לארץ, הוחזק זמן ממושך בבתי קולנוע בניו יורק והפך לאחד התיעודיים הישראליים המצליחים ביותר מחוץ לישראל בעשור.

חשיבותו היא בעיקר בהעברת מרכז הכובד של הייצוא התרבותי הישראלי מהפוליטי לאמנותי: לרבים בעולם, גאגא הוא הדבר הישראלי שהם מכירים, והסרט הוא הסיבה. הוא גם דוגמה מובהקת לשיטת העבודה של הימן, שמלווה נושא לאורך שנים עד שהחומר משנה כיוון. הוויכוח עליו נוגע דווקא לאתיקה של הפורטרט. מבקרים טענו שהסרט קרוב מדי לגיבורו, שהוא בנוי כהיקסמות ולא כחקירה, ושהבמאי, שנעדר לחלוטין מהמסך, ויתר על עמדה ביקורתית כלפי אופן ההתנהלות של נהרין מול רקדניו. אחרים השיבו שהקרבה היא בדיוק מה שאפשר את הגישה לחומרים, ושהסרט אינו מסתיר את הרגעים הקשים, המתח המשפחתי והתביעה הבלתי פוסקת מהרקדנים נמצאים בו. ברקע התנהל גם ויכוח רחב יותר על מקומו של הקולנוע התיעודי במימון הציבורי ובלוח השידורים בישראל.