תיקון

חיים אהרן, תלמיד ישיבה מצטיין ממאה שערים בירושלים, מתמוטט בשעת רחצה ומוכרז מת. אביו מחייה אותו בעיסויי החייאה, ומאז שובו משתנה בו משהו יסודי: הסגפנות מתחלפת בסקרנות, ברעב ובתשוקה, והאב מתחיל להאמין שההחייאה הייתה חטא נגד רצון שמיים. אבישי סיון צילם בשחור לבן בפורמט רחב עם הצלם שי גולדמן, בקצב איטי, בעברית וביידיש, ובשילוב רצפים סוריאליסטיים וחלומיים. הסרט הוקרן בתחרות הבינלאומית בפסטיבל לוקרנו 2015 וזכה שם בפרס מיוחד של חבר השופטים, ובפסטיבל ירושלים של אותה שנה לקח ארבעה פרסים ובהם סרט, תסריט, צילום ושחקן. להקרנות מסחריות בישראל הוא יצא רק בינואר 2017, וקהל הצופים בו בארץ היה קטן מאוד, כמה אלפים בלבד, בניגוד למעמדו בפסטיבלים ובכתיבה הביקורתית.

חשיבותו היא בכך שהוא מייצג קו אחר לגמרי בייצוג החברה החרדית: לא דרמה משפחתית ולא סיפור יציאה בשאלה, אלא קולנוע גופני ומטפיזי שמזכיר לביקורת יוצרים כמו בלה טאר או דיוויד לינץ'. יחד עם למלא את החלל הוא מסמן את שני הקצוות של הגל שעסק בעולם הדתי באותן שנים. המחלוקת עליו חריפה. מצד אחד נטען שהוא סרט אניגמטי ותובעני שנוצר לפסטיבלים ולא לקהל, ושהניכור שלו הוא בררנות אמנותית. מצד שני עלתה ביקורת מוסרית: שהסרט מצלם את הגוף החרדי כאובייקט מוזר ומאיים, שהוא נהנה מהזרות של הקהילה ומשתמש בה כתפאורה. סיון, שגדל במשפחה מסורתית והוא עצמו אינו חרדי, נשאל לא פעם מי רשאי לצלם קהילה כזאת ובאיזה מבט.