להקת בת שבע

הברונית בת שבע דה רוטשילד, יורשת שהגיעה מפריז דרך ניו יורק, הקימה ב-1964 להקה רפרטוארית ומינתה את מרתה גרהאם ליועצת האמנותית שלה. בת שבע הייתה הלהקה הראשונה בעולם, מלבד להקתה של גרהאם עצמה, שהורשתה לרקוד את יצירותיה. מ-1990 שינה אוהד נהרין הכול: הוא פיתח את גאגא, שפה שעוסקת ב"איך" ולא ב"מה" — רעד, ניעור, גרוב — ומייצרת רקדנים שנעים כאילו העור שלהם נושם. ב"אחד מי יודע" יושבים הרקדנים בחצי גורן של כיסאות, נזרקים לאחור בגל חוזר, וכל סיבוב מפשיט מהם עוד פריט לבוש.

בת שבע לימדה את המחול הישראלי לבחור בעוצמה ולא ביופי, וגאגא הפכה לייצוא התנועתי המצליח ביותר של ישראל — עם ביקורת נלווית: שהיא הפכה למותג רווחי הגובל באורח חיים, ושהיא מייצרת רקדנים שכולם נראים אותו דבר. המחלוקות ליוו אותה מההתחלה: דה רוטשילד עזבה ב-1967 והקימה להקה מתחרה; ב-1998 נדרשה הלהקה לצנזר את "אחד מי יודע" בטקס היובל למדינה ומשכה את ידה מההופעה.