אפס ביחסי אנוש

בסיס נידח בדרום, מחלקת משאבי אנוש, שתי חיילות בשירות חובה. זהר ודפי מבלות את הימים בקרבות שליטה זעירים על משמרות, על מכונת קפה ועל בקשות העברה, בעוד המפקדת רמה מנסה לקדם את עצמה. הסרט בנוי בשלושה פרקים, ומצליב קומדיה אבסורדית עם רגעים אלימים ממש. טליה לביא, שכתבה וביימה בבכורה עלילתית מלאה, נשענה על סרטים קצרים מוקדמים שלה ועל שירות משלה בתפקיד דומה. הסרט הוקרן בפסטיבל טרייבקה 2014 וזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית, המשיך למסלול פסטיבלים ארוך והופץ בארצות הברית. בישראל הוא הפך ללהיט קופתי חריג לסרט ביכורים אמנותי, וזכה בשישה פרסי אופיר ובהם הסרט הטוב ביותר. הוא נבחר לייצג את ישראל בתחרות האוסקר לשנת 2015.

חשיבותו כפולה. ראשית, הוא סדק את המונופול של הקולנוע הצבאי הישראלי על חוויית הקרב: כאן אין מלחמה, יש בירוקרטיה, שעמום, והיררכיה נשית שמתנהלת ברשעות ובחיבה. שנית, הוא הביא לחזית קבוצת יוצרות ושחקניות ופתח דלת לסרטים ולסדרות שהעמידו נשים במרכז נרטיב ישראלי מובהק. הוויכוח עליו נסב על השאלה מה בדיוק הוא אומר. יש שראו בו סרט אנטי מיליטריסטי חד, שמפרק את הפאתוס של השירות המשמעותי ומראה מערכת שמבזבזת אנשים. אחרים טענו שהוא דווקא מנרמל: שהוא הופך את הצבא לזירה קומית ומשפחתית, ונמנע מהשאלה מה הצבא הזה עושה מחוץ לבסיס. הייתה גם ביקורת קולנועית פנימית על חוסר איזון בין הקומי לדרמטי בשליש האחרון של הסרט.