1977

ב-17 במאי 1977 הלכה ישראל לקלפי לבחירות לכנסת התשיעית, ובלילה שאחריו הודיע חיים יבין בטלוויזיה הישראלית מילה אחת: מהפך. הליכוד בראשות מנחם בגין קיבל 43 מנדטים, המערך בראשות שמעון פרס צנח מ-51 ל-32, ותנועת ד"ש בראשות ייגאל ידין הגיעה מכלום ל-15 מושבים. אחרי 29 שנים שבהן שלטו מפא"י ויורשותיה ברציפות מאז 1948, עברה ראשות הממשלה לידיים אחרות. הרקע כלל את מחדל מלחמת יום הכיפורים ומסקנות ועדת אגרנט, שורת פרשיות שחיתות, והתפטרותו של יצחק רבין באפריל 1977 בעקבות חשבון הדולרים של אשתו. ממשלת בגין הושבעה ב-20 ביוני, ואחוז ההצבעה באותן בחירות עמד על כ-79 אחוזים. חמישה חודשים אחר כך, ב-19 בנובמבר 1977, נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון, ולמחרת נשא נאום במליאת הכנסת. זו הייתה הפעם הראשונה שמנהיג ערבי ביקר בישראל, ומולו ישבו נציגי מחנה שהאמין שנים שאין עם מי לדבר. הדרך שנפתחה שם הובילה להסכמי קמפ דיוויד ב-1978 ולחוזה השלום עם מצרים ב-1979.

השנה נקראת מהפך כי היא שינתה גם את מי ששולט וגם את מי שמרגיש שייך. הליכוד גייס את קולות המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח, שראו במפלגת השלטון הוותיקה ממסד שהדיר אותם וחילק את המשאבים בלעדיהם. מנגד, רבים במחנה שהודח לא ראו תיקון היסטורי אלא קץ עידן וכניסה של פוליטיקה לאומית ודתית אל המרכז. שתי הקריאות האלה חיות עד היום בכל מערכת בחירות. גם מורשת סאדאת שנויה במחלוקת: מצד אחד חוזה שלום ראשון עם מדינה ערבית, החזרת חצי האי סיני ופינוי ימית ב-1982; מצד שני הטענה שהשלום עם מצרים הושג במחיר דחיקת השאלה הפלסטינית הצידה, ושהוא נתן לישראל גב שקט להרחיב את ההתנחלות. בקדנציה הזאת עצמה החלה תנופת ההתיישבות בגדה המערבית בעידוד הממשלה ובדחיפת גוש אמונים. בגין קיבל את פרס נובל לשלום ב-1978 יחד עם סאדאת, ובאותה נשימה הרחיב את המפעל שסביבו נסוב הוויכוח הישראלי עד היום.