1973

ב-6 באוקטובר 1973, יום כיפור, בשעה 14:00, פתחו מצרים וסוריה במתקפה מתואמת. בקו בר-לב לאורך תעלת סואץ החזיקו כמה מאות חיילים במעוזים מול חמש דיוויות מצריות שחצו את התעלה; ברמת הגולן עמדו כ-180 טנקים ישראליים מול כ-1,400 סוריים. אמ״ן קיבל אזהרות אך פירש אותן דרך הקונספציה, ההנחה שמצרים לא תצא למלחמה בלי עליונות אווירית ובלי טילי קרקע-קרקע. באותו בוקר הוחלט שלא לצאת למכת מנע ולא לגייס מילואים במלואם. תשעה עשר ימי לחימה, עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר, הסתיימו בצליחה מערבה של התעלה, בכיתור הארמייה השלישית המצרית ובעצירת הסורים מזרחית לקו סגול. המחיר: כ-2,650 חללים ישראלים, כ-7,250 פצועים וכשלוש מאות שבויים. זו הייתה מלחמה שישראל סיימה בעדיפות בשטח והפסידה בתודעה הציבורית שלה עצמה.

ב-21 בנובמבר 1973 הוקמה ועדת אגרנט בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ולצדו משה לנדוי, יצחק נבנצאל, יגאל ידין וחיים לסקוב. הדוח החלקי, ב-1 באפריל 1974, המליץ להדיח את הרמטכ״ל דוד אלעזר, את ראש אמ״ן אלי זעירא ואת סגנו אריה שלו, את ראש מדור מצרים יונה בנדמן, את קצין המודיעין של פיקוד הדרום ואת אלוף הפיקוד שמואל גונן. לגבי גולדה מאיר ומשה דיין קבעה הוועדה שאחריות שרים אינה בסמכותה, ולכן לא הכריעה. הציבור לא קיבל את ההבחנה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. מוטי אשכנזי, מפקד המעוז היחיד בקו שלא נפל, הוביל מחאת מילואימניקים, וכעשרה ימים אחרי הדוח הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה. הדוח הסופי פורסם ב-30 בינואר 1975. מאז הפכה ועדת חקירה ממלכתית לכלי המרכזי של אחריות ציבורית בישראל, והגבול בין אחריות פיקודית לאחריות פוליטית נותר לא מוכרע.