1967

במאי 1967 הכניס נאצר כוחות לסיני, דרש את פינוי כוח החירום של האו״ם וסגר את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי. שלושה שבועות של תקופת ההמתנה, שכללו נאום מגומגם של לוי אשכול ברדיו ולחץ ציבורי כבד, הסתיימו בהקמת ממשלת אחדות ובמינוי משה דיין לשר הביטחון. ב-5 ביוני בשעה 7:45 יצא מבצע מוקד, שהשמיד תוך שעות את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן. בשישה ימים כבשה ישראל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה ממצרים, את הגדה המערבית ואת ירושלים המזרחית מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה: כ-67 אלף קילומטרים רבועים, יותר מפי שלושה משטחה של ישראל עד אז. כ-780 חיילים ישראלים נפלו. בצד המצרי לבדו מוערכים ההרוגים בעשרת אלפים עד חמישה עשר אלף. בין 250 ל-325 אלף פלסטינים עזבו את הגדה וכמאה אלף סורים את הגולן, וכמיליון פלסטינים נותרו תחת שלטון צבאי ישראלי.

ב-28 ביוני 1967 הוחלו החוק והמינהל הישראליים על ירושלים המזרחית ועל 28 כפרים ואזורים סביבה, כ-70 קילומטרים רבועים שסופחו לתחום העירייה ובהם התגוררו אז כ-66 אלף פלסטינים. שלושה שבועות קודם, בליל 10 ביוני, נהרס רובע המוגרבים הצמוד לכותל: 135 בתים ולפחות 650 תושבים, כדי לפנות את הרחבה. בספטמבר הוקם מחדש כפר עציון, ההתיישבות הראשונה מעבר לקו הירוק, ובאותו חודש השיבה ועידת חרטום בשלושה לאווים. כאן מתפצלים הנרטיבים: בעברית 1967 היא הצלה ברגע האחרון, שחרור הכותל ואיחוד ירושלים; בערבית היא אל-נכסה, המפלה, ותחילת כיבוש שנמשך עד היום. גם בתוך ישראל השתנה הוויכוח, כי מהניצחון צמחו גם גוש אמונים ותנועת ההתנחלות וגם השאלה מה עושים עם מיליון בני אדם שאין להם אזרחות. כמעט שישים שנה אחר כך היא עדיין פתוחה.