1956

ב-24 באוקטובר 1956 חתמו ישראל, בריטניה וצרפת בסוור שליד פריז על פרוטוקול סודי: ישראל תתקוף בסיני, ושתי המעצמות יתערבו כביכול כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ, שגמאל עבד אל-נאצר הלאים ב-26 ביולי. ב-29 באוקטובר אחר הצהריים צנח גדוד 890 במעבר המיתלה, הצניחה הקרבית היחידה בתולדות צה״ל. תוך שמונה ימים נכבשו כל חצי האי סיני ורצועת עזה. 172 חיילים ישראלים נהרגו ו-817 נפצעו; אומדני ההרוגים המצריים נעים בין אלף לשלושת אלפים. באותו יום ממש, בין חמש לשש וחצי אחר הצהריים, ירו אנשי משמר הגבול בתשעה גלים של תושבים שחזרו מעבודתם אל כפר קאסם ולא ידעו שהעוצר הוקדם באותו בוקר. 49 בני אדם נהרגו, ובהם נשים, ילדים ובני נוער. ישראל נסוגה מסיני במרץ 1957 בלחץ אמריקני וסובייטי משותף.

קדש נחשב הצלחה צבאית שהסתיימה בנסיגה מדינית, אך תמורתה קיבלה ישראל נוכחות כוח חירום של האו״ם וחופש שיט במפרץ אילת, סידור שהחזיק אחת עשרה שנה ובוטל במאי 1967. מה שנשאר מ-1956 בשיח הישראלי הוא דווקא כפר קאסם. במשפט שנפתח ב-1957 והוכרע באוקטובר 1958 הורשעו שמונה מפקדים; השופט בנימין הלוי ניסח שם את דוקטרינת הדגל השחור, שלפיה פקודה בלתי חוקית בעליל היא זו שאי-החוקיות שבה דוקרת את העין ומקוממת את הלב. העונשים הגיעו עד 17 שנות מאסר, אך הוקלו בערעורים ובחנינות, וכל המורשעים שוחררו עד סוף 1959. מפקד החטיבה יששכר שדמי הועמד לדין על חריגה טכנית מסמכות ונקנס בעשר פרוטות. חלק גדול מחומרי המשפט נותר חסוי עשרות שנים ונפתח רק בעקבות פניות של מכון עקבות. המדינה לא התנצלה רשמית; שמעון פרס התנצל בדצמבר 2007 בתפקידו כנשיא.