1949

המלחמה הסתיימה בארבעה הסכמי שביתת נשק בתיווך רלף באנץ׳ מטעם האו״ם: עם מצרים ב-24 בפברואר 1949 ברודוס, עם לבנון ב-23 במרץ בראש הנקרה, עם ירדן ב-3 באפריל ברודוס, ועם סוריה ב-20 ביולי. עיראק, שלחמה, מעולם לא חתמה. קווי ההפרדה סומנו במפות בעיפרון ירוק וקיבלו את השם הקו הירוק, והם היו גבולותיה בפועל של ישראל עד יוני 1967, אף שההסכמים עצמם קבעו במפורש שאין הם גבול מדיני. באותה שנה נבחרה הכנסת הראשונה ב-25 בינואר, התכנסה ב-14 בפברואר, וישראל התקבלה לאו״ם ב-11 במאי. במקביל הגיעה שנת העלייה הגדולה בתולדות המדינה: כ-240 אלף עולים בשנה אחת, יותר מבכל שנה אחרת אי פעם, בהם כמעט כל קהילת יהודי תימן במבצע על כנפי נשרים. הם נקלטו במחנות עולים של אוהלים, צריפים ופחונים. המעברות עצמן החלו רק במאי 1950.

הקו הירוק נולד כהסדר זמני והפך למוסד. שמונה עשרה שנה הוא תפקד כגבול, ומאז 1967 הוא נקודת הייחוס של כל תוכנית מדינית שהועלתה. בתוכו נותרו כ-160 אלף אזרחים ערבים, שהוכפפו לממשל צבאי עד 1966; רכושם של מי שלא שבו הועבר למדינה בחוק נכסי נפקדים משנת 1950, שפגע גם באזרחים ישראלים שכונו נוכחים־נפקדים. הוויכוח על שנת העלייה חריף לא פחות. מצד אחד מבצע חילוץ חסר תקדים היסטורי, שהכפיל את האוכלוסייה היהודית תוך שלוש שנים וחצי במדינה מרוששת שחיה בצנע. מצד שני מנגנון מיון ופיזור שהחליט בשביל אנשים היכן יגורו, פירק מבנים קהילתיים, והפנה עולים ממדינות ערב והאסלאם ליישובי ספר ולמעברות. ההיסטוריונים חלוקים אם מדובר במצוקה חומרית או במדיניות מובחנת, ושני הצדדים מוצאים תימוכין באותם ארכיונים עצמם.