הגלולה, ואיפה בדיוק היא נוסתה

הרעיון קדם לכימיה בארבעים שנה. מרגרט סנגר דיברה כבר ב־1912 על ״גלולת קסם״ למניעת היריון, קלה לנטילה כמו אספירין. בתחילת 1951, בגיל שבעים ושתיים, היא פגשה בארוחת ערב את הביולוג גרגורי פינקוס ולחצה עליו לפתח אותה; באפריל אותה שנה השיגה לו מענק ראשון וקטן. הבעיה הייתה שאף גוף ממוסד לא היה מוכן לממן את זה. מי שכן הייתה קתרין דקסטר מק־קורמיק, ביולוגית בהכשרתה — היא סיימה תואר במכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס ב־1904 — שירשה ב־1947 הון של יותר משלושים וחמישה מיליון דולר. באוקטובר 1950 כתבה לסנגר ושאלה איפה צריך כסף. ב־8 ביוני 1953, בגיל שבעים ושבע, היא מסרה לפינקוס ארבעים אלף דולר במו ידיה, ואחר כך המשיכה לממן שנה אחר שנה עד מותה ב־1967, בסך הכול כשני מיליון דולר. לא אוניברסיטה, לא ממשלה, לא חברת תרופות. אישה אחת עם פנקס צ׳קים.

הכימיה שאפשרה את כל זה הגיעה ממקום אחר לגמרי, ממקסיקו. הכימאי ראסל מרקר פיתח שיטה לקצץ את שרשרת הצד ממולקולה שמצויה בשורשי בטטת בר מקסיקנית ולהשאיר את השלד הסטרואידי, שממנו אפשר לייצר פרוגסטרון. במרץ 1944 הוא הקים עם שותפים חברה שייצרה את הקילוגרם הראשון שלה, ומכרה אותו בחמישים דולר לגרם. מרקר עזב ב־1945 אחרי סכסוך, ומאחר שהוא בלבד ידע את שיטת הייצור, הייצור נעצר. הבעיה שנותרה הייתה אחרת ומכרעת: פרוגסטרון טבעי מאבד את השפעתו כשבולעים אותו. ב־15 באוקטובר 1951 סינתזה קבוצה באותה חברה, בהנהלתו המדעית של קרל ג׳רסי, פרוגסטין סינתטי שפעיל גם בבליעה. בלי המולקולה הזאת אין גלולה; יש זריקה.

המנגנון עצמו הוא סיפור של משוב, ממש כמו בפרק על הסטטינים. הורמון הפרוגסטין מדכא את קצב הפעימות שבהן ההיפותלמוס משחרר את האות שלו, וכתוצאה מכך יורדות רמות שני ההורמונים שההיפופיזה מפרישה ומנהלים את המחזור. בלי האחד, הזקיק בשחלה אינו מתפתח; בלי הזינוק של השני באמצע המחזור, אין ביוץ. האסטרוגן שבתכשיר מוסיף דיכוי שני על אותו ציר. אין כאן חסימה של הביוץ אלא ביטול של האות שמזמין אותו — הגוף מתנהג כאילו כבר קיבל את ההודעה.

ואז מגיע החלק שאי אפשר לספר בלי לומר את מה שקרה. בקיץ 1955 בחר פינקוס את פוארטו ריקו כאתר הניסוי: טריטוריה אמריקאית צפופה שבה כבר פעלו שישים ושבעה מרכזים לתכנון משפחה, ורשויות משתפות פעולה. הניסויים התחילו באפריל 1956 בשכונת מגורים חדשה מחוץ לסן חואן, בניהולה של הרופאה אדריס רייס־ריי. אחרי שנה היא דיווחה ששבעה עשר אחוזים מן המשתתפות התלוננו על בחילות, סחרחורות, כאבי ראש, כאבי בטן והקאות, וקבעה שהמינון שנבדק מייצר ״יותר מדי תגובות לוואי מכדי להיות מקובל באופן כללי״. פינקוס ורוק דחו את דיווחה כפסיכוסומטי. שלוש נשים מתו במהלך הניסוי ולא נערכה כל בדיקה אם התכשיר קשור למותן. ובאשר להסכמה: הנשים ידעו שהן נוטלות אמצעי למניעת היריון, והן באו מרצונן כדי לקבל אותו — אבל לא נאמר להן שמדובר בניסוי בתכשיר לא מאושר ושיש בו סיכון לא ידוע. הקוד הבינלאומי שהיה מחייב זאת במפורש נכתב רק ב־1964. וזה בדיוק המקום שבו הטיעון ״אלה היו נורמות התקופה״ נשבר, כי ההתנגדות הייתה בת הזמן ובאה מבפנים: הרופאה שניהלה את הניסוי כתבה את ההסתייגות בשמה, והיא נדחתה.

התכשיר אושר בארצות הברית ב־1957 להתוויה של הפרעות מחזור, וב־1960 למניעת היריון; התאריכים המדויקים בתוך אותן שנים אינם עקביים בין המקורות. מה שראוי לראות הוא דווקא המינון. הטבליה הראשונה הכילה עשרה מיליגרם פרוגסטין; הגרסאות שבאו אחריה ירדו שוב ושוב, וכיום מכילים התכשירים המקובלים כשליש פחות אסטרוגן מן הראשון ופרוגסטינים אחרים וחזקים יותר. התכשירים מן הדור הראשון הוצאו מן השוק האמריקאי ב־1988. זהו ויכוח בן שלושים שנה עם מספר אחד, שהוכרע לא בטיעון אלא בהצטברות מדידות — הדגמה חיה של מה שהפרק השלישי כאן קרא לו עקומת מינון־תגובה.

ולבסוף, השאלה שכולם שואלים: כמה מן השינוי החברתי אפשר לתלות בגלולה? יש על כך עבודה כלכלית מסודרת משנת 2000, של קלאודיה גולדין ולורנס כץ, והיא מעניינת דווקא משום שהיא זהירה. המספרים הגדולים שבה מרשימים: נשים היו עשרה אחוזים מן הסטודנטים בשנה הראשונה למשפטים בארצות הברית ב־1970 ושלושים ושישה אחוזים ב־1980; היחס בין נשים לגברים בלימודי רפואה עלה מכעשירית בשנות השישים לארבעים ושניים אחוזים ב־1980, וזה נבע מריבוי פניות של נשים ולא משינוי בתנאי הקבלה. וכן: מבין בוגרות המכללות שנולדו בשנות הארבעים, כמחצית נישאו לפני גיל עשרים ושלוש; בקרב ילידות 1957 זה ירד לשלושים אחוזים. אלא שכדי לבודד את השפעת הגלולה עצמה, המחברים ניצלו שינויי חקיקה מדינתיים בגיל הבגרות בשנים 1969 עד 1971. והאפקט שהם מצליחים לתלות בשינויי החוק הוא כשתי נקודות אחוז בלבד. הפער בין עשרים נקודות בתמונה הכללית לשתי נקודות בזיהוי המדויק הוא כל הסיפור המתודולוגי, והם עצמם כותבים במפורש ששום תנועה חברתית גדולה אינה נגרמת מגורם יחיד, ומונים לצידה את החקיקה נגד אפליה ואת הגל הפמיניסטי. מי שמצטט את המספר הגדול בלי המספר הקטן מצטט חצי עבודה.