אינסולין, מן החיה אל המולקולה

בשנת 1889, בשטרסבורג, הסירו אוסקר מינקובסקי ויוזף פון מרינג את הלבלב מכלבים כדי לבדוק את תפקידו בעיכול. הכלבים פיתחו סוכרת. לסיפור נלווית מסורת שלפיה עוזר מעבדה הבחין בזבובים שנקהלו סביב שתן הכלב; המקורות שמזכירים אותה מסייגים אותה כ״לפי גרסה אחת״, ולכן כדאי להחזיק אותה כאנקדוטה. מה שחשוב הוא המסקנה: הלבלב מפריש משהו לדם, ובלעדיו הסוכר בדם מטפס. משם ועד לבידוד אותו משהו עברו שלושים ושלוש שנים.

ומה שהיה בינתיים היה נורא יותר ממה שהגרסה המקוצרת מספרת. ב־26 באפריל 1921 פתח הרופא האמריקאי פרדריק אלן מוסד ייעודי לחולי סוכרת בניו ג׳רזי, ובו יושמה השיטה היחידה שהייתה: הרעבה. תפריטים ירדו עד ארבע מאות קלוריות ליום כמעט ללא פחמימות. האריתמטיקה שלה מתועדת בפשטות אכזרית — מי שנטש את הדיאטה מת זמן קצר אחר כך, ומי שדבק בה נעשה תת־מזין ומת מרעב, אבל חי זמן רב יותר. אליזבת יוז, בתו של מזכיר המדינה האמריקאי, חלתה ב־1918 בגיל אחת עשרה; באוגוסט 1922, אחרי שנים אצל אלן על כשמונה מאות קלוריות ליום, היא שקלה עשרים קילוגרמים. זה מה ש״הטיפול היחיד הקיים״ היה בפועל.

ב־31 באוקטובר 1920 רשם מנתח קנדי בשם פרדריק באנטינג רעיון במחברת, אחרי שקרא מאמר על מה שקורה לתאי הלבלב כשצינור ההפרשה שלו נחסם. ב־17 במאי 1921 התחיל לעבוד עם הסטודנט צ׳רלס בסט במעבדה שהעמיד לרשותם ג׳ון מקלאוד, שסיפק גם את הפיקוח, את השיטה ואת החיות. בנובמבר התברר שלבלב של עגלי עובר משחיטות תעשייתיות פעיל כמו לבלב של כלב — כלומר קנה מידה תעשייתי נכנס לסיפור עוד לפני שהייתה תרופה. ובדצמבר 1921 הצטרף אליהם הביוכימאי ג׳יימס קוליפ, שמקלאוד הפנה למשימה אחת: לטהר את התמצית עד שתהיה ראויה להזרקה לאדם. זהו בדיוק השלב שנשמט מכל גרסה מקוצרת.

ב־11 בינואר 1922 קיבל נער בשם לנרד תומפסון את ההזרקה הראשונה בבית החולים הכללי של טורונטו. זה נכשל. הוא פיתח תגובה לתמצית הלא מטוהרת, והמדידות לא הראו דבר. שנים עשר ימים אחר כך, ב־23 בינואר, ניתנה לו התמצית שקוליפ טיהר, והתוצאה תוארה כהצלחה מרהיבה: הסוכר בדם ובשתן חזר לנורמה. לא רעיון חדש הפריד בין שני התאריכים אלא כימיה. ובין שני התאריכים האלה, באותו שבוע ממש, הגיעו באנטינג וקוליפ לידיים במעבדה, ככל הנראה על רקע סירובו של קוליפ לחשוף את שיטת הטיהור.

אליזבת יוז הגיעה לטורונטו ב־15 באוגוסט 1922, ובתוך שבועיים עברה לתפריט של יותר מאלפיים קלוריות ליום לשם העלאה במשקל. היא חיה עד 1981 וקיבלה בחייה כארבעים ושניים אלף זריקות. פרס נובל לשנת 1923 חולק בין באנטינג ומקלאוד; באנטינג חילק מיד את חלקו עם בסט, ומקלאוד את חלקו עם קוליפ — וההשמטה המקורית הרגיזה את בסט עד סוף ימיו. ואשר לפטנט, שעליו מסופרות הרבה אגדות: הוא קיים, מספרו אמריקאי, הוגש ב־12 בינואר 1923, ונושא שלושה שמות — באנטינג, בסט וקוליפ — ובגוף המסמך כתוב במפורש שהם מעבירים אותו לנאמני אוניברסיטת טורונטו. הפטנט לא היה ויתור אלא כלי שליטה: האוניברסיטה פיקחה בעזרתו על הייצור, ואת ההכנסות הפנתה למחקר. המשפט המצוטט לרוב, שלפיו האינסולין אינו שייך למגליו אלא לעולם, אינו מאומת בשום מקור ראשוני, ולכן אינו מופיע כאן במירכאות.

איך זה עובד התברר גם הוא בשלבים. האינסולין אינו נכנס לתא. הוא נקשר לחלק החיצוני של קולטן שיושב בקרום, ובכך מדליק פעילות אנזימטית בחלקו הפנימי; בסופה של שרשרת האותות מועברות תעלות סוכר מתוך מחסן פנימי אל פני התא. ולכן הדימוי המקובל של מפתח שפותח דלת מטעה במעט: הדלת אינה נפתחת, היא מובאת למקומה. בלי האות, התעלות נשארות חונות בפנים, הסוכר נמצא בדם בשפע ואינו זמין לרקמה. את מבנה החלבון עצמו פענח פרדריק סנגר עד 1955, וקיבל על כך פרס נובל ב־1958 — האינסולין היה החלבון הראשון שקראו את רצף אבני הבניין שלו. וב־1978 הצליחו חוקרים בחברת ביוטכנולוגיה צעירה לגרום לחיידקים מהונדסים לייצר אינסולין אנושי; התכשיר אושר באוקטובר 1982 והיה למוצר הרפואי המהונדס גנטית הראשון שאושר לשימוש בבני אדם.

ומאה שנה אחרי טורונטו, זה הפך לסיפור כלכלי. דוח חקירה של ועדת הכספים של הסנאט האמריקאי מ־2021 מתעד את המנגנון: מחירי מחירון של תכשירים מובילים שכמעט הוכפלו בתוך חמש שנים; מדיקר שהוציא על אינסולין שבעים ושמונה מיליארד דולר בין 2010 ל־2018, עלייה של ארבע מאות שבעים אחוזים בהוצאה מול עלייה של חמישים ואחד אחוזים במספר המשתמשים; הנחות סמויות לגורמי ביניים שעלו משניים־ארבעה אחוזים ב־2013 עד חמישים ושישה אחוזים ב־2018; ותופעה שהדוח מכנה ״תמחור צל״, שבה מתחרה מעלה מחיר בתוך שעות מן ההעלאה של יריבו. השוואה ממשלתית אחרת מצאה שמחיר היצרן הממוצע ליחידה תקנית ב־2018 עמד על תשעים ושמונה דולר ושבעים סנט בארצות הברית לעומת שמונה דולרים ושמונים ואחד סנט בממוצע בשלושים ושתיים מדינות מפותחות אחרות. אותה מולקולה. הפטנט המקורי הועבר לאוניברסיטה ב־1923 כדי שמישהו יוכל לפקח על המחיר. מה שקרה מאז הוא נושא היחידה השמונה עשרה כאן.