ליתיום, היסוד שאיש לא יכול לפטנט

הליתיום נכנס לרפואה במאה התשע עשרה מסיבה כימית לגמרי. ב־1859 קשר הרופא הבריטי אלפרד גארוד את חומצת השתן למחלת הצינית, ומכיוון שהמלח שהליתיום יוצר עם חומצת השתן מסיס במים, נראה היה הגיוני להשתמש בו כדי להמיס משקעים. משם התגלגל לשימושים אחרים לחלוטין: ב־1871 המליץ הרופא האמריקאי ויליאם המונד על ליתיום למאניה, וכתב שהוא ״מרוצה ממנו יותר מאשר מכל תרופה אחרת״ — מסיבה שהייתה שגויה לגמרי, שכן סבר שהחומר מפחית את זרימת הדם למוח. בדנמרק ניסו האחים לנגה כבר באמצע המאה למנוע התקפים חוזרים באמצעותו, שישים שנה לפני שמישהו יטען שזה חידוש. ובאותן שנים פרח בארצות הברית שוק של ״מי ליתיה״ — מעיינות מינרליים שעשו מן היסוד מותג בריאות.

ואז, בפברואר 1949, קרה לו ההפך הגמור. שלושה תחליפי מלח שהכילו ליתיום כלוריד היו בשוק האמריקאי; רופאים בקליבלנד דיווחו על שני מקרי מוות ועל חמישה חולים נוספים. מנהל המזון והתרופות בדק, מצא שהחומר ממית חיות מעבדה במנות גבוהות, הוציא את המוצרים מן המדפים באמצע החודש, וניסח אזהרה בת שש מילים: ״הפסיקו לאלתר להשתמש ברעל המסוכן הזה״. שבעה חודשים אחר כך, ב־3 בספטמבר 1949, פרסם פסיכיאטר אוסטרלי לא מוכר מאמר שטען שאותו חומר בדיוק הוא טיפול. שתי הקביעות התפרסמו באותה שנה, ושתיהן היו נכונות.

ג׳ון קייד עבד במזווה נטוש בבית חולים למחלות נפש ליד מלבורן, ללא מעבדה, ללא צוות וללא מימון; הוא תיאר את עצמו כ״חובב נלהב, מלא סקרנות, עם נחישות סבירה״. ההשערה שלו נולדה בשבי היפני בצ׳אנגי בין 1942 ל־1945, מתוך התבוננות בחבריו: אולי יש רעלן שמופרש בשתן ומסביר את התנודות במצבם. הוא הזריק שתן של חולים שונים לשרקנים, חשב שמצא באוריאה את החומר האשם, ואז נזקק לצורת מלח מסיסה של חומצת השתן — וכך נכנס הליתיום למזרק, כיון נגדי שנועד להמיס, לא כתרופה. התוצאה שלו, במילותיו: תמיסת אוריאה בריכוז מסוים ממיתה חמישה מתוך עשרה שרקנים; כשמוסיפים לה ליתיום קרבונט, ״כל עשר החיות שרדו״. ואז, ההערה שקבעה את השאר: ״אחרי תקופת שהייה של כשעתיים, החיות, אף שהיו בהכרה מלאה... היו רדומות ביותר ולא הגיבו לגירויים במשך שעה או שעתיים״. זו לא הייתה ההגנה מן האוריאה. זו הייתה פעולה עצמאית של הליתיום. הוא הבחין בה ורשם אותה.

וכאן ראוי להיות מדויקים. התיאוריה של קייד הייתה שגויה בכל רכיביה: לא נמצא שום רעלן מאניה, האוריאה הייתה מסלול עיוור, הליתיום היה ממס, ומסקנתו שמאניה נובעת אולי מחוסר בליתיום בגוף אינה נכונה. הניסוי היה מבוקר גרוע. והתצפית הייתה אמיתית. את החולה הראשון הוא מתאר בשמו המקוצר: גבר בן חמישים ואחת, במצב מאני כרוני מזה חמש שנים. הטיפול התחיל ב־29 במרץ 1948; כעבור שלושה שבועות, כותב קייד, הוא ״נהנה מן הסביבה הבלתי מוכרת של מחלקת ההחלמה״, ובתשעה ביולי הוא יצא מבית החולים. ואחר כך אחד ממטופליו הראשונים מת מהרעלת ליתיום, וקייד הפסיק להשתמש בו והפסיק לחקור אותו.

מי שהמשיך היה הדני מוגנס שו, שהריץ ב־1954 ניסוי מבוקר — אחד המוקדמים בפסיכיאטריה — ושהיה לו גם עניין אישי: לאחיו הצעיר היו התקפי דיכאון חוזרים שהשתפרו בליתיום. הוא נתקל בהתנגדות עזה ומנומקת; שני חוקרים בריטים כינו את הרעיון ״מיתוס טיפולי״ והשתמשו במילים ״לא אתי״ ו״לא מדעי״. מה שהכריע לא היה טיעון אלא מכשיר: ב־1958 הפך מד להבה מסחרי את מדידת הליתיום בדם לפעולה שגרתית. היסוד נעשה שמיש ברגע שנעשה מדיד. ולמה בכלל נדרשה מדידה כזאת? כי היחס בין הכמות שמשפיעה לכמות שמזיקה הוא כשלוש — מרווח צר עד קיצוניות. וכאן נמצאת הנקודה המכנית של היחידה כולה: מולקולה מתוכננת אפשר לשנות, לשפר, להרחיב לה את המרווח. יסוד כימי אי אפשר. אין גרסה שנייה של ליתיום.

ומאותה סיבה בדיוק אי אפשר גם לפטנט אותו. סקירה מ־2019 מנסחת זאת ישירות: הליתיום, ״בהיותו מוצר טבעי בלתי בר־פטנט עם עניין מסחרי מוגבל, התקשה למשוך תמיכה נרחבת במחקר או קידום קליני מצד תאגידי התרופות״. ביקורת ספר מנסחת את אותו דבר בחדות: ״יתומה בלתי פטנטבילית ובלתי רווחית״. התוצאה מדידה — האישור הרגולטורי בארצות הברית ניתן רק ב־1970, עשרים ואחת שנים אחרי המאמר של קייד, ולפי מקור אחד ארצות הברית הייתה המדינה החמישים שאישרה אותו. וגם המנגנון עדיין פתוח: סקירה מ־2025 פותחת בכך שאחרי שבעים וחמש שנות שימוש ״המנגנונים המדויקים של פעולתו הטיפולית עדיין לא הובהרו במלואם״. שתי ההשערות המובילות הן דלדול של מולקולת איתות תוך־תאית ועיכוב של אנזים מסוים, ולשנייה מוסיפה אותה סקירה הסתייגות כנה: לאנזים הזה מצעים רבים כל כך שקשה לומר מי מהם חשוב לפעולה. חלק ניכר מן הבדיקה הניסויית של ההשערה הראשונה נעשה בישראל, בקבוצתו של רוברט בלמייקר באוניברסיטת בן־גוריון.

ולסיום, תרגיל בקריאת מחקרים שכדאי להכיר. ריכוז הליתיום במי השתייה משתנה באופן טבעי בין אזורים בסדרי גודל — במדידות שפורסמו נעו הערכים באזורים שונים בין אפס לכמה מאות מיקרוגרם לליטר. משנות השבעים ואילך פורסמו מחקרים שהשוו בין אזורים כאלה לבין שיעוריה של תופעה מסוימת באוכלוסייה, והם מצוטטים הרבה. והם מדגימה כמעט מושלמת של הכשל האקולוגי: הם משווים מקומות, לא אנשים. החוקרים עצמם כותבים זאת — ״ערכנו את החישובים שלנו בנתונים מצרפיים, כלומר לא פרטניים... התוצאות אינן בהכרח ניתנות להכללה ליחידים״. ומעבר לכך: אוכלוסיות באזורים שונים נבדלות גם במאפיינים אחרים לגמרי; אין נתונים על היכן אדם גר קודם לכן; מים מבקבוק ומזון אינם נמדדים כלל, ודווקא דגנים וירקות הם המקור העיקרי לצריכת ליתיום ולא הברז; ולעיתים נדגמו המים בשנים אחרות מאלה שמהן נלקחו הנתונים המושווים. מחקר אנגלי אחד לא מצא שום מתאם. מתאם בין מקומות אינו ראיה על בני אדם, וזה נכון בדיוק באותה מידה כשהמתאם מתאים למה שרצינו למצוא.