כלורפרומזין, או התרופה שיצרה את הקטגוריה שלה

המולקולה נולדה בתוכנית מחקר על נוגדי היסטמין. בדצמבר 1950 סינתז הכימאי פול שרפנטייה, במעבדת חברת תרופות צרפתית, תרכובת שמספרה הפנימי היה ארבעת אלפים חמש מאות ושישים; מקור אחד נוקב בתאריך מדויק, האחד עשר בדצמבר. הוא העביר את הדגימה לסימון קורבואזיה, ראשת המחלקה הפרמקולוגית, וזו הריצה את מערך הבדיקות הרגיל. החולדות שלה אומנו לטפס על חבל כששומעות פעמון. אחרי החומר החדש הן פשוט הפסיקו לטרוח. הן לא ישנו ולא שותקו; הן לא התעניינו. זה הסימן הראשון שנרשם, והוא נרשם בכרסם.

מי שלקח אותו הלאה לא חיפש תרופה לנפש גם הוא. אנרי לבוריט היה מנתח בצי הצרפתי שעסק בהלם ניתוחי, ושילב את החומר בתערובת שנועדה להוריד את התגובה של הגוף לניתוח. ואז, ב־1952, כתב במאמר משפט שהוא הציר של כל היחידה: החומר ״אינו גורם לשום אובדן הכרה, לשום שינוי במנטליות של החולה, אלא לנטייה קלה לישון, ומעל הכול חוסר עניין בכל הנעשה סביבו... עובדות אלה מאפשרות לנו לחזות התוויות מסוימות לתרופה זו בפסיכיאטריה״. הוא לא הסתפק בכתיבה: הוא שכנע אישית את הרופאים במחלקה הנוירו־פסיכיאטרית של בית החולים הצבאי ואל־דה־גראס לנסות.

הניסיון הראשון היה ב־19 בינואר 1952, בעשר בבוקר, בגבר בן עשרים וארבע במצב מאני. הוא השתפר ושוחרר אחרי שלושה שבועות — אלא שקיבל באותו זמן גם חומרים אחרים וגם טיפול בנזעי חשמל, ולכן אינו מקרה נקי. המקרה הנקי התחיל ב־24 במרץ 1952 בבית החולים סנט־אן בפריז, כשפייר דניקר, במחלקתו של ז׳אן דלה, נתן את החומר לבדו. הם הציגו את הממצאים ב־25 במאי ופרסמו שישה מאמרים בשישה חודשים, אחד מהם על שלושים ושמונה מקרים. המקרה המתועד הראשון שלהם היה אדם שאושפז אחרי שנשא נאומים פוליטיים בבתי קפה, הסתובב ברחוב עם עציץ פרחים על ראשו, הכריז על אהבתו לחירות ותקף עוברי אורח. הוא שוחרר אחרי שלושה שבועות. המילה שדניקר בחר לתאר את ההשפעה הייתה ״ניתוק רגשי לכאורה״ — תיאור של שינוי ביחס, לא של נגע.

התרופה שווקה בצרפת בסוף 1952, הגיעה לארצות הברית ב־1954, ועד אמצע שנות השישים נטלו אותה כחמישים מיליון בני אדם בעולם. ומכאן מתחיל הסיפור שכולם מספרים: שהתרופה רוקנה את בתי המשוגעים. נוסח הפרס שהוענק למגליה ב־1957 מכיל מספר בן הזמן — מפקד בתי החולים הפסיכיאטריים בארצות הברית ירד בשנת 1955 בשבעת אלפים איש במקום לעלות בעשרת אלפים, כפי שהיה צפוי. ראוי לדעת שזהו מסמך של ועדת פרס, לא סדרה סטטיסטית עצמאית. ואכן מספר המאושפזים הגיע לשיאו ב־1955, חמש מאות חמישים ושמונה אלף תשע מאות עשרים ושניים איש, ומשם ירד ברציפות: משלוש מאות וארבעים מיטות לכל מאה אלף תושבים ב־1955 לשבע עשרה ב־2005.

אלא שכשבדקו את זה כמו שצריך, התמונה התהפכה. מחקר שפורסם ב־1985 בכתב עת לסוציולוגיה קבע במפורש ש״התרופות לא השפיעו באופן מובהק על היציאה מבית החולים״, ושמה שהן עשו היה לעודד שינויי מדיניות שהאיצו את התהליך בשנות השישים. מי שעשו את העבודה בפועל היו חוק בריאות הנפש הקהילתי של 1963, תוכניות ביטוח הבריאות הפדרליות מ־1965, קצבאות נכות, ותביעות משפטיות בשם זכויות מאושפזים. התרופה שינתה את מה שמנהלים ומחוקקים האמינו שאפשרי; הכסף והחוק הוציאו אנשים מן המוסדות. זו הבחנה משעממת יותר מן הסיפור הרגיל והיא גם הנכונה.

ומה עם המנגנון? הוא הגיע אחר כך, בסדר הפוך לגמרי מן האינטואיציה. ב־1957 הראה ארביד קרלסון שהדופמין הוא מוליך עצבי בפני עצמו — עבודה שעליה קיבל פרס נובל ב־2000. הקשר בין התרופות האלה לקולטני הדופמין נעשה רק ב־1976, כששתי קבוצות הראו בנפרד שעוצמת הקשירה של תרופה לקולטן מנבאת את הכמות שנדרשת ממנה בפועל. עשרים וארבע שנים אחרי אותו בוקר בוואל־דה־גראס. וגם היום ההסבר אינו סגור: סקירה משפיעה מ־2009 פתחה בכך שהגרסאות הקודמות של ההשערה ״התמקדו בצורה צרה מדי בדופמין עצמו, ערבבו בין פסיכוזה לסכיזופרניה, וקדמו להתקדמות בגנטיקה, בביולוגיה מולקולרית ובדימות״, והציעה במקום זאת לראות בדופמין ״מסלול משותף סופי״ שממוקם בצד המשחרר ולא בצד הקולט. על צפיפות הקולטנים היא כותבת שההבדל בין חולים לבריאים קטן וחופף כל כך שקרוב לוודאי שאין לו משמעות קלינית. ויש פער שאיש אינו מסביר: תפיסת הקולטנים קורית תוך דקות, והשינוי בתסמינים אורך ימים עד שבועות.

ודבר אחרון על קצב הלמידה. תופעת לוואי תנועתית מאוחרת, שהיא אחת המוכרות בתחום, תוארה לראשונה במאמר בודד ב־1957 — חמש שנים אחרי השימוש הקליני הראשון. השם שלה נטבע ב־1964, שתים עשרה שנים אחרי. והסקירה הראשונה שנתנה לה תשומת לב רחבה פורסמה ב־1968, שש עשרה שנים אחרי. זה קצב הלמידה האמיתי של הרפואה על תרופה חדשה, ולא משהו שהתגלה ביום שבו התרופה יצאה לשוק.