הסולפה, והאסון שיצר את הרגולציה

התרופה האנטיבקטריאלית הראשונה שעבדה בבני אדם נולדה במעבדת צבעים. שני כימאים בחברת באייר, יוזף קלארר ופריץ מיטש, סינתזו צבע אדום מקבוצת האזו; הפתולוג גרהרד דומאק הוא שבדק אותו בעכברים. את התאריכים כדאי לומר בזהירות, כי המקורות סותרים זה את זה: בקשת פטנט גרמנית מנובמבר 1931 מצד אחד, ובקשה נוספת מדצמבר 1932 מצד שני, וניסוי העכברים המכריע מתוארך פעם לסוף 1931 ופעם לסתיו 1932. מה שוודאי הוא הפרסום — 15 בפברואר 1935, בכתב עת רפואי גרמני. כלומר בין העכבר להכרזה עברו כשלוש שנים.

לסיפור הזה נלווה תמיד אותו פרט: בתו של דומאק, הילדגרד, נדקרה במחט, פיתחה זיהום, ההמלצה הייתה לקטוע את הזרוע, והיא קיבלה את החומר וניצלה. שתי מסגרות זמן מתחרות על הפרט הזה — מקור אחד מתארך את הפציעה ל־4 בדצמבר 1935 ואחר ל־1932 — והפער הזה, שלוש שנים בסיפור שכולם מספרים, הוא בדיוק מה שקורה לאנקדוטות שמסופרות הרבה. מה שמתועד היטב הוא התוצאה הצדדית: הצבע נשאר בעורה, והיא נותרה עם גוון אדמדם לשארית חייה. המטופלת הראשונה של התרופה הייתה צבועה בה.

ואז הגיעה מפריס התגלית שהפכה את כל העסק. בסוף 1935 הראו ז׳אק ותרז טרפואל, דניאל בובה ופדריקו ניטי שהצבע האדום אינו התרופה כלל. הגוף מפרק אותו, ומה שפועל הוא מולקולה פשוטה וחסרת צבע שנותרת אחריו. זה הסביר גם למה הבדיקות במבחנה נראו חסרות ערך ורק העכברים עבדו: במבחנה אין מי שיפרק. וכאן נכנס הפרט הכלכלי היפה ביותר בפקולטה הזאת. אותה מולקולה חסרת צבע הוכנה לראשונה ב־1908 בידי סטודנט לכימיה בווינה בשם פאול גלמו, ופטנט עליה ניתן לבאייר ב־1909 — כחומר ביניים לצביעה, בלי שאיש חשד שמדובר בתרופה. ב־1935 הפטנט ההוא כבר פג. התרופה החשובה בעשור לא הייתה שייכת לאיש, כימאים בכל העולם בנו ממנה מאות נגזרות, והמוצר של באייר לא הניב את הרווחים שציפו לו.

המנגנון, שהובהר ב־1940, הוא הדגמה מושלמת של עיכוב תחרותי. חיידקים חייבים לייצר לעצמם חומצה פולית, והשלב הראשון בייצור משתמש במולקולת מוצא מסוימת. המולקולה מן הסולפה דומה לה מספיק כדי שהאנזים יקבל אותה בטעות — ואז הייצור נעצר, ובלי חומצה פולית אי אפשר לבנות את אבני הבניין של החומר התורשתי. הראיה הנקייה שזה אכן עיכוב תחרותי ולא משהו אחר: כשמוסיפים לתרבית את מולקולת המוצא האמיתית בעודף, ההשפעה מתבטלת. ולמה זה אינו פוגע בנו? כי אנחנו אוכלים חומצה פולית ואיננו מייצרים אותה. אין אצלנו פס ייצור כזה שאפשר לעצור.

ואז, ב־1937, קרה הדבר שבגללו היחידה הזאת קיימת. חברה קטנה בטנסי רצתה לשווק את החומר בצורה נוזלית. הכימאי הראשי שלה, הרולד ווטקינס, הוסיף טעם פטל והמיס את האבקה בדיאתילן גליקול — ממס שמשמש בנוזל קירור לרכב. הוא לא ערך שום בדיקת רעילות, משום שהחוק לא דרש אחת. המשלוחים יצאו ב־4 בספטמבר; בתחילת אוקטובר הגיעו הדיווחים הראשונים על מקרי מוות. בסופו של דבר מתו בין מאה וחמישה למאה ושבעה אנשים, כשליש מהם ילדים ותינוקות, אחרי שבעה עד עשרים ואחד ימים של כאבי בטן, הקאות, דום שתן ופרכוסים. מכתב של אם שנשלח לנשיא רוזוולט נשמר בארכיון: ״בפעם הראשונה שהיה לי צורך לקרוא לרופא עבורה... כל מה שנותר לנו הוא לטפל בקבר הקטן שלה״.

ומה שקרה אז מסביר מה זה בכלל חוק. מנהל המזון והתרופות האמריקאי לא יכול היה לפעול נגד רעל, משום שהחוק לא אמר דבר על בטיחות. הוא תפס את המוצר בעילה של סימון מטעה: ״אליקסיר״ מציין בהגדרה תכשיר שיש בו אלכוהול, ובזה לא היה. הקנס כולו היה עשרים ושישה אלף דולר, על המילה. כמעט כל כוח האדם של הרשות, מאתיים שלושים ותשעה מפקחים וכימאים, נשלח לרדוף אחרי הבקבוקים; מתוך מאתיים וארבעים גלונים שיוצרו הוחזרו מאתיים שלושים וארבעה גלונים ופיינט אחד. ששת הגלונים החסרים הם מקרי המוות. ווטקינס שם קץ לחייו בינואר 1939 בהמתנה למשפט. ובעל החברה אמר בפומבי שלא הייתה שום שגיאה בייצור המוצר ושאינו חש באחריות כלשהי מצידם — ולפי החוק של 1937 הוא צדק.

ב־25 ביוני 1938 נחתם חוק חדש שדרש לראשונה מיצרן להוכיח לרשות שתרופה בטוחה לפני שהיא נמכרת. שימו לב מה עוד לא נכנס לשם: הוכחה שהיא עובדת. את זה הוסיף רק חוק משנת 1962, ולשם כך נדרש אסון שני — התלידומיד, שבארצות הברית מעולם לא אושר, משום שפרנסס קלסי סירבה לאשר אותו בגלל ראיות בטיחות לקויות ועמדה בלחץ מתמשך מצד החברה. התיקון שנחתם ב־10 באוקטובר 1962 הוסיף דרישה לראיה מהותית ליעילות מתוך מחקרים מבוקרים כהלכה, הסכמה מדעת של משתתפי ניסויים, דיווח חובה על תופעות לוואי, וכללי ייצור מחייבים. עשרים וארבע שנים, שני אסונות, שתי דרישות. בישראל מעוגן הרישום בפקודת הרוקחים בנוסחה החדש משנת 1981, המאחדת הוראות קודמות: סעיף 47א מקים את פנקס התכשירים, ותכשיר רשום הוא זה שנרשם בו ורישומו בתוקף. כל פעם שמישהו שואל למה אישור תרופה לוקח כל כך הרבה זמן, התשובה המלאה נמצאת באותם מאתיים שלושים וארבעה גלונים.