דיגיטליס, או איך בודקים תרופה עממית

בשנת 1775 התבקש הרופא והבוטנאי ויליאם ויתרינג לחוות דעה על מרשם משפחתי לריפוי מיימת. כך הוא מספר את זה בעצמו: ״נאמר לי שהמרשם נשמר זמן רב בסוד בידי אישה זקנה משרופשייר, שלעיתים ריפאה אחרי שהמטפלים המסודרים יותר נכשלו״. התערובת הכילה ״עשרים עשבים שונים או יותר; אך לא היה קשה במיוחד למי שבקי בעניינים אלה להבחין שהעשב הפעיל אינו יכול להיות אלא האצבעונית״. שימו לב מה קרה כאן ומה לא. הוא לא ערך ניסוי כדי לזהות את המרכיב הפעיל — הוא ידע בוטניקה, והשליך תשעה עשר עשבים על סמך ידע קודם. הניסוי בא אחר כך.

ואחר כך באו עשר שנים. ב־1785 פרסם ספר בשם ״דין וחשבון על האצבעונית ועל כמה משימושיה הרפואיים״, ובו מאה שישים ושלושה מקרים לפי הספירה המקובלת — מאה חמישים ושישה מן הפרקטיקה הפרטית שלו ושבעה מבית החולים הכללי בבירמינגהם. וההקדמה מכילה את המשפט שכל היחידה הזאת תלויה בו: ״קל היה להביא מקרים נבחרים, שהצלחת הטיפול בהם הייתה מדברת בחוזקה לטובת התרופה... אך האמת והמדע היו מגנים את הנוהג הזה. על כן הזכרתי כל מקרה שבו רשמתי את האצבעונית, מתאים או לא מתאים, מוצלח או אחרת״. וכשעמיתים שלחו לו מקרים משלהם, הוא סירב לכלול אותם משום שהיו ״נבחרים מדי״ — הוא חשש שהקורא יגבש מהם מושג מנופח על התרופה. זיהוי של הטיית פרסום, ופעולה נגדה, בשנת 1785.

מה שהוא צדק בו ראוי למנות, כי זה לא מעט. הוא הפריד את ההשפעה הרצויה מן ההקאה והשלשול האלימים שהיו בעצם מה שהעם העריך בתכשיר, וכתב במפורש שההשפעה המשתנת ״אינה תלויה כלל בכך שהוא מעורר בחילה או הקאה״. הוא הבחין שהתכשיר עובד טוב יותר אצל מטופלים בעלי דופק חלש או לא סדיר. ויוחסה לו הקביעה שיש לו ״כוח על תנועת הלב, במידה שטרם נצפתה בשום תרופה אחרת״. ומה שהוא טעה בו חשוב לא פחות: הוא סיווג את החומר בעיקר כמשתן לטיפול במיימת, ולא כתרופת לב שההשתנה היא רק תוצאה משנית של לב שעובד טוב יותר. לכן הוא נתן אותו גם במיימות שמקורן אינו לבבי, ושם זה נכשל — והכישלונות האלה נמצאים בספר. שהלב הוא העיקר התברר רק סביב 1900, בניסויים על לב מבודד.

על הסיפור הזה נטפלה אגדה שכדאי לפרק. ״אמא האטון״, האישה הזקנה ששמרה את הסוד, לא הייתה קיימת מעולם: היא הומצאה במודעת פרסומת של חברת תרופות אמריקאית ב־1928, כולל איור, והועתקה מספר לספר עד שנעשתה עובדה. מה שכן מתועד מבולגן יותר: ויתרינג התבקש להעריך מרשם כתוב, ובנפרד סיפר לו רופא אחר על מקרה שטופל בשורש של אותו צמח — לא בעלה שוויתרינג עצמו ציין אחר כך. האגדה נקייה יותר מן המציאות, כרגיל.

למה זה בכלל עובד ידעו מאה שבעים שנה אחר כך, והשרשרת יפה. ב־1953 הראה שאצמן שחומרים מקבוצה זו מעכבים את ההובלה הפעילה של נתרן ואשלגן דרך קרום התא, וב־1957 זוהה האנזים שעושה את ההובלה הזאת — משאבה שמוציאה נתרן ומכניסה אשלגן, ושעל גילויה ניתן פרס נובל ב־1997. מכאן זה מתגלגל כמו שורת דומינו: המשאבה מעוכבת, הנתרן בתוך התא עולה, המפל שמניע מחליף אחר נחלש, פחות סידן מוצא החוצה, הסידן בתוך התא עולה — והתכווצות שריר הלב חזקה יותר. בספרות המקצועית מנסחים את זה בגלוי: החומר פועל על ידי הרעלה של המשאבה. וזו בדיוק הסיבה שהחומר הזה הפך לדוגמת בית הספר למרווח בטיחות צר, מפני שהכמות שמשפיעה והכמות שמזיקה קרובות מאוד זו לזו — ויותר מזה, רמות החומר בדם אינן תמיד מתואמות עם הרעילות, כך שהמרווח אינו רק צר אלא גם קשה למדידה.

ודבר אחרון, שהוא בעצם תרגיל בחשיבה. מקובל לספר שהצהוב של ואן גוך נבע מהרעלה של החומר הזה, שכן אחת מתופעות הרעילות המתועדות היא הילות צהובות סביב אורות. מאמר בכתב עת רפואי בריטי מ־2013 מפרק את הטענה לרכיביה, וכך גם סקירה עברית מ־2017. אין שום תיעוד לכך שוואן גוך קיבל אי פעם את החומר. הרופא שטיפל בו בדק את עיניו ב־1889 ומצא ראייה מצוינת וראיית צבעים תקינה לגמרי. הצהוב מופיע בציורים שנה לפני האשפוז. והוא תמיד מונח מול כחול ולבן — שני צבעים שהילות צהובות היו מטשטשות זה בזה. כל הראיה הפיזית לטענה היא ענף אצבעונית שמונח בחזית דיוקן הרופא מ־1890, ושם הוא פשוט מה שהוא: סמל מקצועי של האיש המצויר. הסיפור היפה נשען על פרט אחד בציור, והתיעוד הרפואי אומר לא. ויתרינג, אגב, היה מסכים: זה בדיוק סוג המקרה שהוא היה מפרסם גם כשאינו מסתדר.