פניצילין, או עשר השנים שבהן לא קרה כלום

מה שקרה בקומה השנייה בבית החולים סנט מרי בלונדון בספטמבר 1928 שנוי במחלוקת כבר בתאריך. אלכסנדר פלמינג חזר מחופשה והגיע למעבדה ב־3 בספטמבר; הוא עצמו כתב מאוחר יותר ״כשהתעוררתי מיד אחרי עלות השחר ב־28 בספטמבר 1928״; ורישומיו מתעדים איסוף של העובש המקורי ב־30 באוקטובר. הסתירה אינה פרט טכני, והיא הובילה לשחזור מן היפים בהיסטוריה של המדע. ב־1966 ניסה רונלד הֵייר לחזור על התופעה וכשל שוב ושוב; הוא הצליח פעם אחת ב־1 באוגוסט, וכעבור שבועיים נכשל שוב. מה שהתברר הוא שהעובש מייצר את החומר רק מתחת לעשרים מעלות, ואילו החיידק זקוק לחום. יומן מזג האוויר של לונדון ב־1928 מראה גל חום באמצע אוגוסט ואחריו תשעה ימים קרים החל מן ה־28 בחודש. כלומר הסדר היה הפוך ממה שנדמה: העובש גדל קודם, בקור, והחיידק רק אחר כך. ומאיפה הגיע העובש? לא מחלון פתוח אלא ממעבדת הפטריות של עמית בקומה שמתחת.

מה שפלמינג עשה עם זה ראוי לתשומת לב דווקא משום שהוא כישלון. הוא נתן לחומר את שמו ב־7 במרץ 1929, וראה שהוא הורג חיידקים מסוימים ואינו נוגע באחרים — ומשום כך תפס אותו בעיקר ככלי מעבדה שמאפשר לבודד את החיידקים שאינם נפגעים. כך גם הציג אותו, ב־13 בפברואר 1929, תחת כותרת שמדברת על מצע בידוד; ההרצאה ״לא זכתה לתשומת לב או להערה כלשהי״. המאמר שפרסם במאי אותה שנה לא משך עניין. הוא טעה בכימיה — כתב שהחומר מסיס באלכוהול ובלתי מסיס באתר ובכלורופורם, בעוד שהוא מסיס בשלושתם — שני עוזריו עזבו, והוא נטש את הנושא. כשנשאל אם אפשר יהיה להשתמש בזה אי פעם, השיב: ״אינני יודע. זה בלתי יציב מדי. צריך יהיה לטהר אותו, ואני לא יכול לעשות את זה לבד״.

שתים עשרה שנים אחר כך עשה את זה מישהו אחר. הווארד פלורי וארנסט צ׳יין, באוקספורד, בחרו ב־1938 לבדוק חומרים אנטיבקטריאליים — ומצאו את המאמר הנשכח של פלמינג בעצמם. ב־25 במאי 1940, בשעה אחת עשרה בבוקר, הזריק פלורי שמונה עכברים בסטרפטוקוק אלים ונתן לארבעה מהם את החומר. עד השעות הקטנות של הלילה מתו כל ארבעת העכברים שלא קיבלו דבר, וארבעת המטופלים חיו. מה שבא אחר כך הוא לא סיפור של גאונות אלא של ייצור. נורמן היטלי גילה שסירי לילה מחרסינה מתאימים לגידול, ואז תכנן כלי חרס ייעודי הניתן להערמה; הוא אסף מאה שבעים וארבעה מתוך הזמנה של חמש מאות ב־22 בדצמבר 1940, ושלושה ימים אחר כך הם נזרעו בנבגים. את העבודה עשו שש נשים ששמותיהן מתועדים במוזיאון באוקספורד — רות קאלו, קלייר אינאיאת, בטי קוק, פגי גרדנר, מייגן לנקסטר ופטרישיה מק׳קגני. המועצה למחקר רפואי הקציבה לפלורי שלוש מאות לירות שטרלינג ועוד שתי לירות בשבוע לכל אחת משתי פועלות.

המטופל הראשון היה שוטר מילואים מאוקספורד בשם אלברט אלכסנדר. הוא הגיע כשמורסות מכסות את ראשו ועין אחת כבר הוסרה. ב־12 בפברואר 1941 החל צ׳רלס פלטשר לטפל בו, ותוך יממה ירד החום והזיהום החל להירפא. לא היה מספיק חומר. הצוות חילץ את החומר מחדש מן השתן שלו והחזיר אותו אליו, וביום החמישי נגמר המלאי. הוא הידרדר ומת ב־15 במרץ. כשמספרים את הסיפור הזה מוסיפים לו בדרך כלל קוץ של ורד שגרם לשריטה; הסיבה לפציעה אינה ודאית, וייתכן שהייתה הפצצה.

מכאן זה הפך לשאלה תעשייתית, והיא נפתרה בארצות הברית. פלורי והיטלי טסו לשם ביולי 1941 והגיעו למעבדת מחקר חקלאית בפאוריה שבאילינוי, שם התברר שנוזל תירס מתסיסה מעלה את היבול פי עשרה. הזן הטוב ביותר נמצא במלון עבש בשוק פירות מקומי; מי בדיוק מצאה אותו לא ידוע — הארכיון האמריקאי עצמו כותב שזהותה אינה ודאית, וכמה גרסאות סותרות מתחרות על השם. הייצור עלה מעשרים ואחד מיליארד יחידות ב־1943 לאלף שש מאות שישים ושלושה מיליארד ב־1944, ולקראת הנחיתה בנורמנדי ב־6 ביוני 1944 יוצרו שני מיליון ושלוש מאות אלף מנות. וכדי להבין מה המשמעות של המספרים האלה, שווה לזכור מה היה שנתיים קודם: ב־14 במרץ 1942 קיבלה אישה בשם אן מילר כמות בגודל כף אחת — כמחצית מכל המלאי שהיה אז בארצות הברית כולה.

ולמה זה בכלל עובד, ידעו רק עשרים ושלוש שנים אחר כך. ב־1965 הראו טיפר וסטרומינג׳ר שצורת המולקולה מחקה את קצה השרשרת שממנה בנויה דופן החיידק. האנזים שאמור לחבר את הקצה הזה תופס את המתחזה — ונקשר אליו לצמיתות. החיבורים בדופן מפסיקים להיווצר, הדופן נכשלת, והתא מתפוצץ מלחץ פנימי. והסיבה שזה אינו פוגע בנו פשוטה עד כדי אלגנטיות: לתאים שלנו אין דופן כזאת בכלל. אין מה לחקות ואין מה לחסום. זה כל סוד הרעילות הבררנית בסיפור הזה.

ודבר אחרון, שהוא גם הקשר לחלק השלישי של הפקולטה. ב־28 בדצמבר 1940 — לפני שטופל ולו חולה אחד מחוץ למעבדה — פרסמו אדוארד אברהם וארנסט צ׳יין הודעה קצרה בכתב העת ״נייצ׳ר״ תחת הכותרת ״אנזים מחיידקים המסוגל להרוס פניצילין״. כלומר העמידות תועדה לפני השימוש. חיידקים עמידים זוהו כבר ב־1942, ועד סוף שנות השישים היו למעלה משמונים אחוזים מן הזנים שנבדקו בבתי חולים ובקהילה עמידים לחומר הזה. פלמינג עצמו הקדיש חלק מהרצאת הנובל שלו, ב־11 בדצמבר 1945, לתרחיש מדומיין של אדם שנוטל כמות קטנה מדי ובכך ״מלמד״ את החיידקים לעמוד בפניה. התופעה שהוא תיאר היא נושא היחידה השבע עשרה כאן.