מחירים ופטנטים

לפני הוויכוח צריך להבין מבנה אחד, והוא מבלבל בכוונה. תרופה מוגנת בשני שעונים שונים שפועלים לפי שני חוקים שונים. הפטנט ניתן על ידי משרד הפטנטים ותקפו עשרים שנה ממועד ההגשה — והגשה מתרחשת בדרך כלל שנים רבות לפני שקיימת תרופה, כלומר חלק ניכר מן הפטנט נשרף בשלב הפיתוח. הבלעדיות היא דבר אחר לגמרי: היא ניתנת על ידי רשות התרופות במועד האישור, והיא אוסרת לתקופה קצובה לאשר מתחרה. משך התקופות מוגדר בחוק: חמש שנים לישות כימית חדשה, שבע למחלות נדירות, תוספת של שישה חודשים למי שביצע מחקר בילדים, ומאה שמונים יום לגנריקה הראשונה שמאתגרת פטנט. המונופול המעשי הוא החפיפה בין שני השעונים, ולכן ״עשרים שנות מונופול״ הוא משפט שגוי בשתי מילים מתוך שלוש.

ומעל זה מתנהל ויכוח על מספר אחד: כמה עולה לפתח תרופה. יש שלושה מספרים נפוצים, ושלושתם פורסמו בכתבי עת רציניים. קבוצה מאוניברסיטת טאפטס העריכה את העלות הממוצעת לפיתוח תכשיר חדש בכמיליארד ומאה מיליון דולר ב־2003 ובכשני מיליארד ושמונה מאות מיליון ב־2013 — המספר שמצטטים בדרך כלל כשני מיליארד ושש מאות מיליון. עבודה בלתי תלויה מ־2020 בדקה שלוש מאות חמישים וחמישה תכשירים שאושרו בעשור, מצאה שישים ושלושה שלגביהם יש נתונים פומביים מספיקים, וקיבלה חציון של כמיליארד ומאה ארבעים מיליון. ועבודה מ־2017 בדקה עשר חברות שלכל אחת תרופת סרטן מאושרת אחת בלבד, וקיבלה חציון של שש מאות ארבעים ושמונה מיליון. שלושת המספרים אינם שלוש מדידות של אותו דבר. ההבדל ביניהם הוא במה נספר: אילו תרופות, נתוני מי, האם כישלונות מגולמים בעלות של ההצלחות, והאם מחייבים את המוצר בערך הזמן של הכסף. הפרט האחרון אינו טכני: באותה עבודה מ־2020, אם מורידים את עלות ההון ומשאירים רק את ההוצאה בפועל, החציון יורד ממיליארד ומאה ארבעים מיליון לשבע מאות שבעים מיליון. כשליש מן המספר המפורסם הוא מימון, לא מעבדה.

הצד שאומר שהפטנט הוא מה שמאפשר את התרופה מנסח את זה כך: העלות הכנה של תרופה אינה עלות זו שהצליחה, אלא עלות כל אלה שנכשלו, בתוספת המחיר של כסף שנעול עשר שנים. גם מי שניגש לבדוק את טענת התעשייה מנתונים פומביים בלבד, במפורש כדי לאמת אותה, נחת על חציון של מעל מיליארד. וההוכחה הטובה ביותר של הצד הזה אינה מספר אלא חוק: לפני 1983 אושרו בארצות הברית עשרה תכשירים למחלות נדירות בלבד; אחרי שנחקק חוק שהעניק להם שבע שנות בלעדיות, עלה המספר ליותר מארבע מאות וחמישים עד 2014. התמריץ עבד בדיוק כפי שתוכנן, ומחלות שלא היה להן דבר קיבלו טיפולים. מולקולה עולה הון לגלות וכמעט כלום להעתיק; בלי תקופת בלעדיות, החברה השנייה תמיד מתמחרת מתחת לראשונה, והראשונה מפסיקה להתקיים.

הצד שאומר שהשיטה מתמחרת לא נכון מצביע על שני דברים. הראשון הוא פער: אותן עשר תרופות סרטן, שעלות הפיתוח החציונית שלהן הייתה שש מאות ארבעים ושמונה מיליון, הכניסו אחרי האישור שישים ושבעה מיליארד דולר — והמחברים טענו שהמספר הגדול ״חסר שקיפות ולא שוחזר באופן עצמאי״, משום שהוא נשען על נתונים קנייניים שאיש מבחוץ אינו רשאי לראות. הדבר השני הוא מה שקורה לפטנט אחרי האישור. ארגון שבדק תרופה אחת מצא עליה מאתיים חמישים ושבע בקשות פטנט ומאה שלושים פטנטים שניתנו, שתשעים אחוזים מן הבקשות שלהם הוגשו אחרי שהתרופה כבר אושרה, ושלטענתו מצטברים ליותר משלושים ותשע שנות הגנה. ראוי לומר שהספירה הזאת עצמה שנויה במחלוקת ציבורית — משום שהיא מונה גם בקשות ולא רק פטנטים שניתנו, ומחברת תקופות שחופפות זו לזו. ויש טיעון שלישי, מעניין יותר, על מה שהשוק מתמרץ: כשמכירות של תרופה שריפאה כמעט את כולם צנחו משלושה עשר מיליארד ושמונה מאות מיליון דולר לארבעה מיליארד, השוק אמר למפתחים מה הוא רוצה, וזה לא ריפוי. באותו קו נטען שתכשירים למחלות נדירות היו כשליש מן האישורים בשנה אחת, בעוד שמחלות נדירות נוגעות לכעשירית מן האנשים; ושארגון ללא מטרות רווח פיתח טיפולים למחלות מוזנחות בסכום כולל של כשלוש מאות מיליון דולר.

ובקצה השני של הצינור יושבים אנשים. ניתוח מדיניות שפורסם בישראל באוגוסט 2025 בחן טיוטת צו להעלאת ההשתתפות העצמית בתרופות ובשירותים שבסל הבריאות, וטען שהיא ״תכביד על רוב האוכלוסייה״. הנתון שבו הוא נשען חד: בקרב אוכלוסיות בעלות הכנסה נמוכה ובחברה הערבית, שיעור הוויתור על תרופות מסיבות כלכליות כפול מן הממוצע הארצי. כלומר מה שנראה מלמעלה כוויכוח על עלות הון ועל אורך פטנטים מופיע למטה כשאלה מי קונה את המרשם החודשי ומי לא.

ושוב, אסור להכריע בקלות. אי אפשר לומר ״עולה שני מיליארד ושש מאות מיליון לפתח תרופה״ כעובדה, ואי אפשר לומר ״באמת זה עולה רק שש מאות ארבעים ושמונה מיליון״ — שניהם סיסמאות של מחנות. מי שמצטט מספר בלי לומר מה נספר בו אינו מצטט מדידה. והדבר היפה ביותר בוויכוח הזה הוא שאותה עובדה בדיוק משרתת את שני הצדדים: עשרה תכשירים למחלות נדירות לפני 1983 ומעל ארבע מאות וחמישים אחרי 1983 הם ההוכחה הטובה ביותר שיש לתומכי התמריץ, וגם ההוכחה הטובה ביותר שיש למי שטוען שתמריץ מכופף את סדר העדיפויות של המחקר. שתי הקריאות נכונות. זה מה שהופך את זה לוויכוח ולא לשאלה.