המינון עושה את הרעל

המשפט המפורסם בתולדות הרעלים נכתב ב־1538, בגרמנית, בכתב הגנה שבו השיב פרצלסוס למי שתקפו על מרשמיו החדשים. זו לשונו: ״כל הדברים הם רעל ואין דבר שאינו רעל; המינון לבדו עושה שדבר מה אינו רעל״. הנוסח שכולם מכירים, ״המינון עושה את הרעל״, הוא קיצור — והוא הופך את הכיוון. הקיצור אומר שכמות היא מה שהופך דבר למסוכן. פרצלסוס אמר את ההפך: הכול כבר רעיל, והמינון הוא הדבר היחיד שאי פעם עושה משהו לא־רעיל. ברירת המחדל במשפט שלו היא ארס. הניסוח הלטיני שמייחסים לו לעיתים קרובות הוא תמצות מאוחר יותר, ואין עדות שכתב אותו.

ארבע מאות שנה אחר כך מישהו טרח לשאול למה התמונה שמתקבלת במעבדה היא עקומה ולא קו ישר. ג׳ון טרוון פרסם ב־1927 מאמר בשם ״השגיאה בקביעת רעילות״, וההסבר שלו לצורת העקומה הוא הדבר היחיד שצריך לזכור מכל הפרק: ״העקומות המשופעות חייבות את צורתן לעובדה שפרטים שונים בתוך מין נתון דורשים כמויות שונות של הרעל כדי להמית אותם״. כלומר העקומה איננה תיאור של מה שקורה בגוף אחד ככל שמוסיפים. היא תור של יחידים שונים, מסודרים מן הרגיש ביותר אל העמיד ביותר. תלילות העקומה מודדת עד כמה הפרטים דומים זה לזה, לא עד כמה החומר חזק.

מאותו מאמר הגיע גם המספר שכולם מצטטים ומעטים מבינים. טרוון הציע לזנוח את ״המנה הקטלנית המזערית״, שמשמעותה משתנה מניסוי לניסוי, ולעבור למנה החציונית — זו שממיתה מחצית מקבוצה גדולה. הנימוק שלו אינו ביולוגי אלא סטטיסטי: האמצע נמצא ״באזור של שגיאה יחסית מזערית״, בעוד שקצות העקומה נושאים ״שגיאות גדולות באופן בלתי מוגבל״. במילים אחרות, המספר הזה מסמן היכן המדידה אמינה, לא היכן מתחילה הסכנה. לחומר אין מנה חציונית כשם שיש לו מסה מולקולרית; יש לו כזו רק ביחס למין מסוים, לדרך מתן מסוימת ולאוכלוסייה מסוימת. ולידו עומד מדד אחר לגמרי, שמודד את עוצמת התגובה ולא את מספר הפרטים שנפגעו — וגם הוא נקודת אמצע, וגם הוא תכונה של הכנה ולא של חומר.

שלוש דוגמאות מתעדות עד כמה השאלה ״האם זה מסוכן״ ריקה בלי מספר. מים: ב־12 בינואר 2007 השתתפה ג׳ניפר סטריינג׳, בת עשרים ושמונה, בתחרות שתייה בתחנת רדיו בסקרמנטו; היא שתתה כשבעה ליטרים וחצי בתוך כשלוש שעות, התלוננה על כאב ראש, ומתה באותו יום מדילול חריג של המלח בדם ומבצקת מוחית. חבר המושבעים קבע ב־2009 פיצויים של למעלה משישה עשר מיליון דולר וייחס לתחנה אחריות מלאה. חמצן: פול בֶּר הראה ב־1878 שחמצן בלחץ גבוה גורם לפרכוסים, וג׳יימס לוריין סמית הראה ב־1899 שחמצן ממושך פוגע בריאות — והמפתח הוא שהרעילות נגזרת מן הלחץ החלקי ולא מן האחוז, כך שאותו אוויר בדיוק הוא חיים בגובה פני הים ומסוכן בעומק. ״האם חמצן מסוכן״ אינה שאלה קשה. היא שאלה פגומה.

והמקרה השלישי מלמד גם על גבול הידיעה. קוֹרֶה רוֹדָאל, שמדד בפועל, פרסם ב־1949 את תכולת ויטמין A בכבד דוב הקוטב: בין שמונה עשר אלף לבין כמעט עשרים ושבעה אלף יחידות בגרם אחד, ובכבד כלב ים מזוקן כחמישה עשר אלף. הוא גם כתב שחוקרי קוטב רבים חלו אחרי שאכלו כבד כזה ״אך אחדים לא סבלו כל רע״ — שונות בין פרטים, בדיוק כפי שתיאר טרוון. מכאן צמח ההסבר המפורסם למשלחת האנטארקטית האוסטרלית של 1911: ניניס נבלע בסדק קרח בדצמבר 1912 עם רוב המזון, מוסון ומרץ אכלו את כלבי המזחלת, מרץ מת בינואר 1913 ומוסון הגיע לתחנה כשעורו נושר וכפות רגליו מתקלפות. האבחנה של הרעלת ויטמין A הוצעה ב־1969, ונדחתה ב־2005 במאמר בכתב עת רפואי אוסטרלי שטען לרעב, לחסרים מרובים ולקריסה נפשית, והראה שכבד של כלבים מורעבים מכיל דווקא מעט. המספרים של רודאל מוצקים. האבחנה של מרץ אינה. ולידם, בקצה השני של הסולם, ההערכה הרשמית של ארגון הבריאות העולמי לרעלן הבוטולינום — שני ננוגרמים לכל קילוגרם משקל גוף. הרעלן הקטלני ביותר הידוע הוא, במקרה, אנזים שחותך חלבונים: מנגנון הפרק הקודם, בסדר גודל אחר לגמרי.

ועל כל זה מתנהל ויכוח פתוח שאין טעם להסתיר. קבוצת חוקרים בראשות אדוארד קלבריזה טוענת שלמנות נמוכות יש לעיתים השפעה הפוכה למנות גבוהות — גירוי במקום דיכוי — ושמדובר בתגובת הסתגלות של מערכות חיות. הטענה הכמותית שלהם צנועה ומדידה: גירוי של שלושים עד שישים אחוזים מעל הביקורת, לא יותר. מולם עומדת ביקורת חריפה. הפילוסופית של המדע קריסטין שרדר־פרשט כינתה את התוכנית ״מדע של אינטרסים מיוחדים״, הצביעה על מימון מצד התעשייה הכימית, וטענה שהקבוצה מערבבת שלוש טענות שונות: שיש לעיתים תועלת קצרת טווח במדד יחיד, שזו נכונה וחסרת משמעות רגולטורית; שמנות נמוכות מיטיבות בסך הכול, שאינה נכונה; ושהרגולציה צריכה להניח תועלת כברירת מחדל, שהיא המטרה האמיתית. בדיון מוקלט מ־2005 אמר חוקר אחר שהתועלת אינה חלק מן ההגדרה כלל, ושהשפעות מנה נמוכה שתועדו במשבשים הורמונליים היו עקביות בכיוון ההפוך. דוח האקדמיה הלאומית האמריקאית לענייני קרינה מייננת קבע ב־2006 שהמחקר כולו אינו תומך בהשערה. בעברית אפשר למצוא את שני הצדדים: מאמר במכון דוידסון שמנסח את העמדה המקובלת במילים ״מעבר לכמות מסוימת כל חומר רעיל, אפילו מים״, ומסה באלכסון שטוענת שלחומרים מסוימים אין כמות בטוחה כלל. שני מקורות רציניים בעברית, שתי מסקנות הפוכות, אותו נושא — וזה בערך המצב.