רחל המשוררת

רחל בלובשטיין נולדה ב-1890 בסראטוב שברוסיה, עלתה לארץ ישראל ב-1909 עם אחותה, ולמדה ועבדה בחוות הפועלות בכינרת. ב-1913 נסעה לצרפת ללמוד אגרונומיה בטולוז, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה נתקעה ברוסיה ועבדה שם עם ילדי פליטים. היא חזרה לארץ ב-1919. בשלב כלשהו חלתה בשחפת, ובעקבות המחלה הורחקה מן הקבוצה בדגניה ועברה לחיות לבדה, בעיקר בתל אביב, בבדידות ובמצוקה כלכלית. שיריה התפרסמו בעיתונות ובעיקר בעיתון דבר, והם קצרים, בגוף ראשון, בלשון פשוטה כמעט מדוברת. בחייה ראו אור שני ספרים, ספיח ב-1927 ומנגד ב-1930, והשלישי, נבו, יצא ב-1932 אחרי מותה. היא מתה בתל אביב באפריל 1931, בגיל 41, ונקברה בבית הקברות בכינרת. עשרות משיריה הולחנו והושרו, והם מן הטקסטים המוכרים ביותר בתרבות הישראלית.

השאלה שהיא מעמידה היא מה עושים עם משוררת שהקהל אימץ והביקורת לא. במשך עשורים תויגה שירתה כפשוטה, קטנה, רגשנית או נשית במובן המקטין, ומבקרים גברים בני זמנה ראו בה כותבת מינורית לצד ביאליק ושלונסקי. הטענה הנגדית, שנעשתה מקובלת מאז שנות השבעים והשמונים, היא שהמינימליזם שלה אינו חולשה אלא פואטיקה מכוונת, ושהיא הקדימה בשלושים שנה את הדיבור הישיר וההימנעות מקישוט שנתן זך ובני דורו יתבעו. מחקר הספרות הפמיניסטי הצביע על כך שרחל, אלישבע, אסתר ראב ויוכבד בת מרים נדחקו כקבוצה לשוליים. יש גם צד שני לוויכוח: יש הטוענים שהביוגרפיה, המחלה הבדידות והמוות הצעיר, בלעה את הקריאה בשירים, ושדווקא ההילה הביוגרפית היא שקיבעה אותה כדמות ולא כמשוררת שנקראת ברצינות.