לאה גולדברג

לאה גולדברג נולדה ב-1911 בקניגסברג וגדלה בקובנה שבליטא. היא למדה באוניברסיטאות בליטא ובגרמניה והשלימה דוקטורט בלימודי שמית. ב-1935, בגיל עשרים וארבע, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב, והצטרפה לחוג המודרניסטי יחדיו שבראשו עמד אברהם שלונסקי. באותה שנה ראה אור ספרה הראשון, טבעות עשן. אחריו באו ספרי שירה נוספים ובהם והוא האור ב-1946, ברק בבוקר ב-1955, מוקדם ומאוחר ב-1959 ועם הלילה הזה ב-1964. היא כתבה גם פרוזה, מחזות, ביקורת ותרגמה מרוסית ומאיטלקית, בין השאר את מלחמה ושלום. ספרי הילדים שלה, ובראשם דירה להשכיר, נעשו נכס תרבותי בפני עצמו. מ-1952 לימדה באוניברסיטה העברית, ומ-1962 ועד מותה עמדה בראש החוג לספרות משווה. היא מתה בירושלים בינואר 1970, בגיל 59, ופרס ישראל הוענק לה באותה שנה, כמה חודשים אחרי מותה.

מעמדה השתנה מן הקצה אל הקצה. בחייה נחשבה משוררת לירית, אירופית, אישית מדי, בעולם שירי שבו התביעה הייתה להיענות לרגע ההיסטורי. עמדתה שלפיה משורר אינו חייב לכתוב שירי מלחמה עוררה ויכוח פומבי חריף מול קולות במחנה שדרשו גיוס. מבקרים בני זמנה תיארו את שירתה כשמרנית מבחינה צורנית, ובני הדור הצעיר של שנות החמישים ראו בה חלק מן הישן. מאז שנות השמונים היא נקראת אחרת: הריסון, הדיוק והסירוב לפאתוס מתפרשים כעמדה אתית ולא כחוסר תעוזה, והסונטות שלה נחשבות מן המהודקות בעברית. גם כאן יש שני כיוונים במחלוקת. יש הטוענים שהודרה כאישה בשדה שנשלט בידי גברים, ויש הטוענים שהמיון שלה כמשוררת אישה או כמשוררת אירופית הוא עצמו מה שממשיך לצמצם את קריאתה.