דולי סיטי

דולי סיטי של אורלי קסטל-בלום ראה אור ב-1992 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה. גיבורתו היא דולי, רופאה שהסמכתה מפוקפקת, החיה בעיר סיוטית ומטפלת בתינוק שאספה. הטיפול שלה הופך לאובססיה רפואית אלימה: היא מנתחת אותו שוב ושוב כדי לוודא שהוא בריא, וחרדותיה נחקקות ממש בגופו. הכתיבה שטוחה, מהירה, עמוסת קלישאות שפה שנשחקו מרוב שימוש, ומה שנקרא אצל החוקרים פואטיקה של עוני. קסטל-בלום נולדה ב-1960 בתל אביב ופרסמה קודם לכן את לא רחוק ממרכז העיר ב-1987 והיכן אני נמצאת ב-1990, ובהמשך בין השאר חלקים אנושיים ב-2002, טקסטיל ב-2006 והרומאן המצרי ב-2015, שזיכה אותה בפרס ספיר. היא זכתה גם בפרס אלתרמן, בפרס ניומן ובפרס לאה גולדברג. דולי סיטי תורגם לשפות רבות ונכלל באוסף היצירות המייצגות של אונסק"ו.

חשיבותו של הספר היא בכך שהוא לוקח את הדימויים המרכזיים של התרבות הישראלית, ובראשם האם המגוננת, ומפעיל עליהם היגיון של גרוטסקה עד שהם מתפרקים. גרשון שקד מנה את קסטל-בלום עם חלוצי הפוסטמודרניזם בפרוזה העברית, ובסקר של מעריב ב-2007 דורג הספר בעשירייה הראשונה של הפרוזה העברית. ובכל זאת מדובר בספר מקטב. חלק מן הקוראים רואים בו יצירת מופת, ואחרים מתקשים לעכל את התיאורים האלימים וטוענים שהחומר האנושי שבו דל מדי ביחס למעמדו החגיגי; דירוגי הקוראים באתרי הספרות מתפצלים באופן קיצוני בין הערכה גבוהה לדחייה. ויכוח נוסף נוגע לשפה עצמה: יש הרואים בעברית השחוקה של קסטל-בלום הישג מדויק המתעד תרבות שנשחקה, ויש הרואים בה ויתור על העושר שהפרוזה העברית התאמצה לבנות.