מבקר המדינה: מי בודק את השלטון

מבקר המדינה פועל מכוח חוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958, ומכוח חוק יסוד: מבקר המדינה משנת 1988, שהעניק למוסד מעמד חוקתי. הביקורת חלה על משרדי הממשלה, על צה"ל, על הרשויות המקומיות, על תאגידים ממשלתיים ועל שורה ארוכה של גופים נתמכים, ובוחנת חוקיות, טוהר מידות, ניהול תקין, יעילות וחיסכון. מאז 1971 ממלא המבקר גם תפקיד שני, נציב תלונות הציבור, ובמסגרתו רשאי כל אדם להגיש תלונה אישית נגד גוף מבוקר בלי עלות ובלי ייצוג. הדוחות אינם מוגשים לממשלה אלא מונחים בפני הכנסת ונדונים בוועדה לענייני ביקורת המדינה, וזהו העוגן המרכזי של עצמאות המוסד: המבקר אינו כפוף לרשות המבצעת שאותה הוא בודק. את המבקר בוחרת הכנסת בהצבעה חשאית. מועמד נדרש לחתימות של עשרה חברי כנסת לפחות; בסיבוב הראשון נדרשת תמיכה של 61 חברי כנסת לפחות, ואם איש לא הגיע לרוב זה נערך סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות. עד 1998 נמשכה הכהונה חמש שנים והייתה ניתנת להארכה בכהונה שנייה; מאז נקבעה כהונה אחת בת שבע שנים, בלי אפשרות להיבחר שוב, כדי לנתק את המבקר מן הצורך להיבחר מחדש בידי אותה כנסת. ב-3 ביוני 2026 בחרה הכנסת בעורך הדין מיכאל ראבילו, שקיבל 61 קולות בסיבוב השני, לאחר שכהונתו של קודמו מתניהו אנגלמן, שנבחר ב-2019, הייתה אמורה להסתיים ב-3 ביולי 2026. חשוב מכך: למבקר אין סמכות אכיפה. הוא אינו מדיח נושא תפקיד, אינו מטיל קנס ואינו מעמיד לדין. כל כוחו הוא כוח החשיפה ופרסום הממצאים, והתיקון עצמו נותר בידי הגוף המבוקר, הממשלה והכנסת.

הוויכוח על המוסד נע בין שתי תפיסות של מה ביקורת אמורה להיות. תפיסה אחת גורסת שביקורת המדינה נועדה לשפר: תפקידה למפות כשלים מערכתיים, לתמחר בזבוז, להצביע על ליקויי ניהול ולתת לגוף המבוקר כלים לתקן, ולא לשמש תחליף לחקירה פלילית או לוועדת חקירה ממלכתית. לשיטת מחזיקיה, מבקר שנכנס לשאלות שנויות במחלוקת פוליטית מוצא את עצמו שחקן בזירה, מאבד את אמון מחצית הציבור ובכך מאבד את היכולת לפעול; דוח שאיש אינו מקבל אינו מתקן דבר. התפיסה השנייה גורסת שכוחו של המבקר טמון דווקא בכך שהוא הגוף היחיד שרשאי לדרוש כל מסמך ולהיכנס לכל גוף מבוקר בלי צו ובלי אישור, ושצמצום הביקורת ליעילות תקציבית מוותר מראש על התחומים שבהם המחיר לציבור הוא הגדול ביותר, ובהם החלטות ביטחון, מוכנות לחירום ומינויים. הוויכוח על תוכן הביקורת נשען על ויכוח על המינוי. מצד אחד נטען שהחוק קובע במפורש רוב של 61, שהכנסת היא הריבון ושבחירה ברוב זה היא בדיוק המנגנון הדמוקרטי שנקבע; מצד שני נטען שרוב של 61 הוא רוב קואליציוני מדויק, ושכאשר הנבחר בא מייצוג משפטי של נבחרי ציבור, מתעוררת שאלה של מראית עין של עצמאות, ולו משום שהמבקר אמור לבדוק גם את משרד ראש הממשלה. מן העבר האחר נטען שכל שיטת בחירה תלויה בסופו של דבר ברוב כלשהו, שהדרישה ל-61 תומכים בסיבוב הראשון היא רף גבוה מזה הנדרש ברוב ההצבעות בכנסת, ושפסילת מועמד מפני שהוא בא מן העיסוק שבו עסק אינה עומדת במבחן משפטי. מוצעים גם פתרונות ביניים, ובהם דרישת רוב מיוחד גדול יותר, תקופת צינון בין תפקיד ציבורי או ייצוגי ובין הכהונה, או העברת שלב הסינון לוועדת איתור מקצועית לפני ההצבעה במליאה. שני הצדדים מסכימים על נקודה אחת: מוסד שכל כוחו באמון הציבור, ושאין לו סמכות אכיפה משלו, תלוי לחלוטין בשאלה אם רואים בממצאיו עובדה או עמדה.